צל של אמת

היה פוסט קודם, ”גם זה יש“, שהתייחס לסרט ”צל כבד“, וכבר שם ציינתי שיש לא מעט שניתן להתייחס אליו שם.

בפרט נוכח פסה״ד המתקרב במשפט החוזר קיים מה שנראה שיש מקום לזכותו בהתייחסות מעבר לזו המצומצמת ביותר שבפוסט האמור.

- ניסיתי להעלות תגובה ב-YouTube אבל היא נמחקה. - הדבר הבולט ביותר לדעתי בסרט הוא שבשום מקום הגיבורה לא מישירה מבטה למצלמה ומודיעה לצופים שאין לה דבר וחצי דבר עם הרצח המיוחס לה. אם אמנם כטענתה וטענת פרקליטיה לא היא שביצעה את המעשה, - אז צריך להיות קל מאד דווקא להבהיר ולומר את הדברים במסגרת הסרט המתמשך האמור, - שאינו בדיוק דחוס בפרטים רבים באפן הדורש או העשוי לדרש מיוצרו - עידו הר - לוותר על רכיבים אפשריים מפאת קוצר הזמן שם, - לא כל שכן אם המדובר בנקודה המרכזית ביותר שהתחושה היא של התחמקות ממנה.

- נוכח היחסים הטובים בין קרבצ׳נקו לבין הר שקל מאד להבחין בהם במסגרת הסרט קל להניח שהעדר הנזכר לעיל אינו אלא מתוך הבנה והסכמה ביניהם. - למה? לא נראה מסובך במיוחד, - ראו גם הערה שבסיום כאן.

אבל בכ״א בפרט קיימת נקודה אחת (- או אולי תגדירו את זה כשתיים, - לא משנה) שעשויה למשך את תשומת הלב: - חבני (- ”א.ח.“) עבר כידוע בדיקת פוליגרף. קרבצ׳נקו אומרת בסרט: ”הוא יכול לעבר פוליגרף, הוא יכול לשקר בלי למצמץ. הלב שלו לא דופק מזה שהוא משקר. הלחץ שלו לא עולה.“.

כדאי לשים לב למה שנאמר שם. (ראו וידאו נוסף בסיום) לדבריה (בהמשך לאחרונים, בערך אחרי חצי דקה) ע״פ אבחנה פסיכיאטרית ”אין לו בעיה לשקר“, - אבל כמובן שקיים הבדל מהותי וגדול בין מי ש-”אין לו בעיה לשקר“ - כדבריה, - לבין מי שהפוליגרף לא יאבחן את שקריו. אולי בצפייה בסרט בזמן אמת קל להחמיץ אבל בפעל אין קשר. הקריין בהמשך מנסה לגבות את הדברים, - כדאי לשים לב שגם הוא אינו מעז לומר יותר מאשר ”אבחנה זו עלולה הייתה להטיל ספק משמעותי בתוצאות הבדיקה“. - אבל ”אבחנה זו“ ידועה לו, - אם יש בה כדי להטיל ספק ממשי הלכה למעשה אז הוא היה צריך להיות מסוגל לומר משהוא יותר מ-”עלולה“.

- אבל חשוב יותר: - אם יש בדברים ממש, - (ובדברים שאזכיר בהמשך) אז ניתן היה לצפות, אם הסרט אמור להיות רציני ולא רק לעסק בתמונות נוף מערבות אוקראינה ובמצוקותיה של הדמות המרכזית בו, - שיוצגו במסגרתו לעניין זה דברים של איש מקצוע שיגבה את הטענות הרלוונטיות. ניתן להעריך בקלות שכזה לא ניתן היה למצא. - שאף אדם רציני לא היה טוען בפומבי את הטענות שיעמידו את הדברים הנטענים באור שהר או קרבצ׳נקו חפצים בו.

- בנוסף - בהמשך להתייחסות לנזכר לעיל נעשה נסיון במסגרת הסרט מייד לאחר מכן להצדיק את סירובה של קרבצ׳נקו להיבדק בעצמה בפוליגרף בטענה לחוסר-אמינות של הבדיקה עקב מחלתה הנפשית. גם כאן באותה המידה מוזרה אי-ההידרשות לאיש מקצוע או מומחה מוסמך אשר מפיו יוכלו הצופים לשמע אודות המצב האמור, ככל שקיים כזה, - ואודות סבירות הנטען לעניין הסירוב לבדיקה. - כמובן שכאשר מצטרפים הדברים לעניין הטענות הן בעניין בדיקתו של חבני והן בעניין סירובה של בת זוגו לשעבר לאותה בדיקה, - גדל משקלם, - ולא באפן אריתמטי בלבד, - אלא שהקושי לעניין בחירתו של יוצר הסרט שלא לגבות את הצגת הדברים על-ידו באפן רציני ע״י ראיון עם גורם מקצועי בלתי תלוי גדל אף הוא.

- הערה אחרת היא שהתייחסות (הכל בקטע שבסיום) לשאלות שלא נשאל חבני ב-”צל של אמת“, שאלות ”מתבקשות, חדות, ברורות“ ע״פ הנאמר בסרט כאן, - הינה כ״כ תמוהה שעולה השאלה בבירור לעניין תום-הלב של אותה התייחסות. חבני נשאל שאלות שיש להן משמעות משפטית. קשה ביותר להניח שלמי שיצר את הסרט שכאן העובדה הזאת לא הייתה ברורה. - יש כאן בבירור היתממות שבאה להטעות את הצופה. - נכון אמנם שיוצרי ”צל של אמת“ עיסוקם בתיקשורת ולא במשפט. - אינם עורכי דין. - כך שיתכן שעשויים היו להציג גם את השאלות שלא יזכו להתייחסות מצד בית-משפט אעפ״כ. - כמו״כ כידוע מספר השאלות שניתן להציג בבדיקת פוליגרף מוגבל ביותר. - אבל עדיין התנהלותם מובנת וברורה לעניין האמור. - שלא כמו הצגת-הדברים הנזכרת בתגובה כאמור כאן. ועוד: - אם אמנם עמדה אי שביעות רצון מן השאלות שלא הוצגו ב-”צל של אמת“, - הרי שניתן היה לפנות אל חבני ולהציע לו להיבדק לעניינן עתה, כמובן תוך שיקול רלוונטי כמו״כ של עורך הבדיקה לעניין מצבו הנפשי. - אבל ניתן להניח שהתוצאות הצפויות לאו דווקא עולות היו בקנה אחד עם ש-”צל כבד“ מנסה להציג.

והערה אחרונה, - בסיום הסרט, בתגובות, - מציינים יוצרי-”צל של אמת“ בתגובתם כי ”יוצרי הסדרה ’צל של אמת‘ נפגשו עם א״ק והציעו לה, שוב ושוב, להציג במסגרת הסדרה את גרסתה. א״ק סרבה לכך.“. למה? הסביר ביותר הוא להניח כי אז טרם מסרו לה עורכי דינה שאם תשמר על שתיקה זה לא יראה טוב. - גם המתקפות שלה על יוצרי הסדרה בסיום הסרט (לא מופיעות בקטע כאן) נראות באור אחר לנוכח עובדה זו. הסבר לסירובה האמור אין ב-”צל כבד“, למיטב זכרוני. בשורה התחתונה, - במבט מעמיק יותר ומשמעותי יותר נראה שהסרט אינו מצביע על שהתכוון להצביע בכיוונו כי אם להיפך.

עולם כמנהגו נוהג - תיק זדורוב

אני לא עוקב אחרי המשפט החוזר של זדורוב. מסיבות שלי. לא שאין לי עניין. אבל לא עוקב אחרי כלום בחדשות בזמן האחרון, - גם המלחמה באוקראינה, שהיא לא פחות חשובה.

אבל ראיתי כתבה מיום שישי האחרון ובעקבות זאת קראתי עוד כמה ברשת. נתקלתי בין היתר בכתבה הזאת. - מופיעים שם הדברים הבאים:

"נציגי הפרקליטות ביקשו להקרין בבית המשפט קטע מהחקירה של זדורוב מהלילה שבו הוא נעצר, אך הסנגור עו"ד הלוי דרש שתוקרן גם חצי הדקה שקדמה לקטע המדובר, כדי שהשופטים יוכלו להבין את ההקשר, אך התביעה סירבה. בתגובה, אמר השופט קולה: 'אנחנו רוצים לראות את הקטע מההתחלה. אתם לא רוצים להראות את זה? לא מעניין אתכם להגיע לחקר האמת?'. עו"ד חן רוזנפלד מהפרקליטות ענתה לו כי היא חושבת 'שהדברים לא היו צריכים להיאמר', ושהשופט צריך לחזור בו מדבריו, אלא שקולה לא התרשם מהטון הנוזף.".

- נכון אמנם, להבנתי, שעוה"ד ירום הלוי יכול בהמשך להראות את מה שהוא רוצה בחקירה החוזרת, - אבל הנקודה היא שככל שניתן להתרשם עוה"ד של המדינה - של הפרקליטות, - ניסו להטעות את בית המשפט.

ולא בשוגג, - גם אחרי שהסנגור, - עוה"ד הלוי, - ביקש, - ככל שניתן להבין, - להכניס דברים להקשרם, - עדיין העדיפו עורכי-הדין האמורים דבר מה אחר על האמת כהווייתה - נראה.

מה? כבודם האישי? קרי גאוותם? יוקרתה של הפרקליטות? - הרשעה לשם הרשעה? - התנהלותם נראה שתואמת את הרוח הנושבת מן המקום שממנו באו. את הציפיות של הממונים עליהם. וע"מ להשלים את התמונה המעוותת דווקא עורכת הדין שמבין החוטאים מבקשת להוכיח את השופט. עולם כמנהגו נוהג, גם בממלכת דנמרק.

אני לא עיתונאי. אבל נראה שיש מקום לדרש תשובות מהפרקליטות בעניין הדברים. אם יש לזה הסבר, - שיסבירו. אם אין, - שיודו.

לתשומת לב כל עיתונאי משפטי שנתקל במופיע לעיל.

עד כאן.

בג"ץ 2149/17

ב-2016-2017 הייתי עצור במשך כ-½4 חדשים. - בגין הפרת צו של בימ"ש. חשד להפרת צו ז.א., - מעצר הוא בגין חשד, ככלל, מאסר בא לאחר הרשעה.

- יוצגתי ע"י עו"ד מטעם הסנגוריה הציבורית, עוה"ד ירוסלב (סלביק) מץ ועוה"ד אלון בן זיו.

כאן ההתייחסות להליך בג"ץ שהוגש בזמן שהייתי במעצר.

- היו לי טענות נגד הסנגוריה הציבורית. אפשר להגיד שהגעתי למעצר בגללם. לא אכנס כאן לעניין הזה, זה רק ברקע הדברים. - הייתי בראשית בבית המעצר אבו כביר ואח"כ הועברתי למעשיהו. (היו שיפוצים באבו כביר ונראה שהיה צריך לפנות משם עצורים)

כשהייתי במעשיהו, אז יוצגתי ע"י עוה"ד הנזכר אלון בן זיו, - בשלב מסויים פניתי אליו ושאלתי אותו אם במצב שבו צריך לתקף את הסנגוריה הציבורית ע"מ להגן עלי בבית המשפט הוא מחוייב לעשות את זה. - והוא לא ידע להשיב ובקשתי שיפנה לסנה"צ (ז.א. לממונים עליו שם) ויברר ויקבל תשובה וישיב לי. בשלב מוקדם יותר (- באותו הלילה שבו נעצרתי, - זמן ניכר קדם לכן) עוה"ד מץ טען כשדברתי איתו (בתחנת המשטרה) שאינו רשאי לתקף את הסנגוריה. השיב לשאלתי באותו עניין שאין "מכשול אתי", אבל מצא, לראייתו ז.א., - שאין לו את האפשרות כאמור. - ובהתייחס לנאמר מקדם, בפסקה זו ז.א. - בעניין שיחתי עם אלון בן זיו, - יתכן שכבר מלכתחילה בקשתי ממנו כאמור לפנות אל הסנה"צ ולשאול שם מה עמדת הגורמים המוסמכים, - אני לא זוכר, - יתכן שכבר אז בקשתי שיפנה ויברר ויקבל תשובה שמקובלת על הסנגוריה ועל שולחיו, - כי ממילא ההכרעה היא בידם ולא בידו, - ובניגוד לשכתבתי לעיל ז.א. יתכן שלא בקשתי את דעתו האישית תחילה, - זה באמת לא משנה, לא מעלה ולא מוריד, לא לנאמר כאן וגם לא בכלל, - היינו הך ז.א. לעניינינו, - ואני כאמור לא זוכר, לא בבטחון לפחות.

- בכ"א, - הוא היה אמור להעביר את השאלה ולמסור לי את התשובה כשיקבל אותה. באחת מפגישותיי עימו בבית הכלא ז.א, - מכיון שלא כמרבית העצורים והאסירים לא היה לי כרטיס חיוג, אם כי אחרים היו לעיתים מאפשרים לי לטלפן על חשבונם הם. - במהלך מספר שבועות, - ככל הזכור לי, לא נתקבלה תשובה. בשלב מסויים זכור לי כי אמר לי עוה"ד בן זיו כי הונחה (הוא עצמו זאת אומרת) שלא לתקף את הסנגוריה, אך לא היו הדברים אמורים בתשובה לַשְּׁאֵלָה לגופו של עניין. זכורה לי גם אמירתו - הנחרצת, - באחת משיחותינו, - "אני לא אתקף את המנהלת שלי". (- עוה"ד תירצה קיש מן הסנה"צ)

- באחת מפגישותינו שם, - בכלא מעשיהו, - במהלך אותה תקופה שבה המתנתי כאמור לִתְשׁוּבָה בעניין השאלה שבעניינינו, - ישבתי מולו אל השולחן שבינינו שם בחדר המוקצה לפגישות עם עורכי דין, - ושאלתי אותו בנידון, - כ-5 או 6 פעמים. - קרי - שאלתי - ולא השיב. (ז.א. גם לא אמר שאין תשובה בידו, או שאינו יודע, - או כל דבר אחר, - אלא שישב מולי ולא הוציא מלה מפיו: ישב מולי ושתק: אני חוזר ושואל, והוא יושב מולי כאמור וכמתואר ושם מחסום לפיו ואינו מוציא הגה.) וכך שבתי ושאלתי, - כאמור בסך הכל כ-5 או 6 פעמים, - והנ"ל בישיבתו מולי, באותה פגישה, הקפיד הקפדה מלאה ושקופה לחלוטין שלא לפצות פיו ושלא להוציא חלילה מלה או מחצית המלה בתשובה, - חרף השאלות החוזרות ונשנות של לקוחו היושב מולו. - כמובן שאין צל של ספק שברור כשמש לכל מי שעיניו בראשו שדברים בגו.

לאחר המתנה, - כאמור כפי הנראה של מספר שבועות, - לתשובה שלא נתקבלה ואילולא פנייתי לבית המשפט העליון (זו שעניינינו בה כאן) גם לא נראה שאי פעם הייתה מתקבלת, - פניתי לביהמ"ש כאמור בעתירה שבהליך שבכותרת. נזדמנה לי האפשרות להעביר את העתירה לביהמ"ש באמצעות עו"ד אחר שפגשתיו בעניין אחר וביקשתיו להעבירנה לאמי ע"מ שתטריח עצמה ותגישנה לביהמ"ש, - וכך היה. העתירה נכתבה זמן ניכר קדם לכן, בכתב יד, בתאי שבכלא מעשיהו, - וציינתי בפני עוה"ד בן זיו שבמקרה של תשובה שלילית בכוונתי להגישה; - אבל, בסופו של דבר הוגשה במצב שבו - כאמור - נראה שבחרה הסנגוריה הציבורית (ובפעל קרוב לודאי שבדמותה של עוה"ד קיש הנזכרת מקדם, מן הסתם לא לבדה) להשתהות ולהתייחס בביטול לשאלתי שהפניתי אליה - כאמור - באמצעות עורך-דיני מטעמה – הוא בן זיו הנזכר לעיל, - ולהתעלם מן הדברים ולא למסר תשובה, - מן הסתם - משום שתשובה אחת (שרשאי עוה"ד לתקפה) לא נראתה לה, - ואת האחרת (שאינו רשאי) לא היה בידה או שלא העזה למסר.

לעניין תגובתה (של הסנגוריה) לעתירה, לא השיבה עד למועד שהוקצה לה ע"י ביהמ"ש, (ה-6 באפריל 2017 ככל הזכור לי) ויום קדם לכן בקשה דחיית המועד האמור. (העתירה הוגשה ביום 8 במרץ) יום נוסף קודם לכן שלח לי עורך הדין המייצג בעתירה (גם הוא מן הסנגוריה הציבורית) מכתב רשום, - ולמחרת הודיע לביהמ"ש העליון במסגרת בקשתו הנזכרת שלא קבל תשובה בעניינו. (כמובן שלא ציין את מועד משלוח מכתבו) אפשר להעיר גם שבהזדמנות אחרת כאשר שאלתיו באם הוא מייצג גם את עוה"ד בן זיו (שהיה המשיב 2 בהליך) או רק את הסנגוריה הציבורית, (המשיבה 1) הייתה תגובתו שאיים לטרק את הטלפון. - תשובה אז לא נתקבלה, - אבל לא בדברים אלה עניינינו.

הערה אחרת היא שלאחר הגשת העתירה איים עוה"ד בן זיו על אמי בשיחה טלפונית שאם לא אעשה לביטולה (מחיקתה) לא ייצגני. טענתו הייתה לאחר מכן שאין הטענה נכונה ושלא דבר עימה כלל, אבל אין ספק שאמי המבוהלת והחוששת ששמעתי ממנה את הדברים לא בדתה את הנאמר מליבה. גם באזניי השמיע עוה"ד האמור דבר דומה, - אבל אינני זוכר במדוייק.

בכ"א במהלך השתהותה של הסנה"צ במתן תשובתה השתחררתי מהמעצר. - המדובר היה בהליך שניתן היה להעריך - ככל שעולה הבנתי - שגזר הדין בסיומו של הליך הוכחות בעניינו (- לא במקרה של עיסקת טיעון, - בסיומו של הליך הוכחות) יהיה כחודשיים מאסר בפעל. אולי כחדשיים וחצי, ויכול להתווסף תנאי, אבל לעניין המאסר בפעל כאמור כאן. - הייתי כבר כאמור בתחילה כארבעה חודשים ומחצה במעצר. - לא קראתי אפילו את כתב האישום, (בכ"א את מרביתו לפחות - היו שם שני כתבי אישום שאוחדו ואת השני, הקצר יותר משמעותית והמשני - אני סבור שקראתי) וגם לא הוקרא לי. (השופט התחלף במהלך ההליך. נראה שהשופט הראשון התכוון שמחליפו יקריא, והשני - שהחליפו - אולי סבר בטעות שהראשון קיים כבר את ההקראה ולכן לא הקריא. בתקופת החילופים לא הייתי מיוצג.) הודיתי באשמה רק ע"מ להשתחרר מהמעצר. בשלב מוקדם יותר, כשהבנתי שהגשת בקשה בעניין המעצר ע"י עוה"ד בן זיו משתהה כשבועיים או כשלשה משום עומס העבודה שלו, בקשתי ממנו למסור את מצב הדברים בעניין לסנגוריה הציבורית, - ואז איים בתגובה שלא ייצגני. (- ואז ויתרתי על כך, גם לא הייתה כוונתי אז לתלונה אלא שאם הנ"ל עמוס שידאגו האחראים עליו לטיפול בעניין. בכ"א הבקשה הוגשה בסופו של דבר. גם שם נראה שיש דברים חמורים שניתן לציין, (לא בהתייחס לשהוגש בכתב, - בהתייחס לייצוג בדיון גופו לכשהתקיים) אבל הדברים כאן אמורים להיות ממוקדים בעניין אחר.) מכל מקום כשנמסרה התגובה בהליך (בבג"ץ ז.א.) כבר לא הייתי עצור, ונתקבל גם פס"ד בהליך הפלילי (שבבימ"ש השלום) לאחר שהודיתי ונשתחררתי מיידית. הגשתי ערעור לביהמ"ש המחוזי שכן אין משמעות לאמירה "אני מודה" (ויותר מכך לא אמרתי, ביררתי למפרע לפני הדיון שאין אני נדרש לומר דבר למעלה משתי מילים אלה) אם אין המודה מכיר כלל את הנאמר בכתב האישום שבהליך, וזה (הערעור) היה תלוי ועומד באותה עת. (הפסיקה, אם כי של ביהמ"ש המחוזי, - הייתה, אז לפחות, - שהודאה צריכה להיות "ברחל בתך הקטנה". אבל עניין זה לא עלה בדעתי אז, ולא יודע גם אם יש פסיקה מאוחרת יותר היום.) אבל כאן אנו מגיעים לעניינינו: - משנאלצה באחריתו של דבר הסנה"צ למסר תשובתה בעניין העתירה, (שֶׁבִּקָּשְׁתִּי היה סעד הצהרתי המבהיר שגם עו"ד המייצג מטעם הסנגוריה הציבורית מחוייב לתקף את הסנגוריה אם אמנם נדרש הדבר להגנת לקוחו) אחרי התנהלותה הנזכרת והמתוארת, - אחרי ההשתהות במתן תשובה שלא נראה שכוונתה הייתה שיבוא לה קץ במועד כלשהוא, אחרי שהונחה עוה"ד בן זיו שלא לתקף את הסנגוריה, - אחרי דבריו הנחרצים (ספונטאנית) "אני לא אתקף את המנהלת שלי", - ואחרי שתיקתו המתוארת לעיל בבחינת זהירותו המוקפדת במלואה שלא לשחרר דבר כלשהוא מבין שפתיו שניתן יהיה לפרשו לכאן או לכאן, - אז, - לפתע, - מפיו (או מקולמוסו או ממקלדתו) של עורך דין בשם יגאל בלפור המייצג את הגוף האמור - (הוא הנזכר גם מקודם בעניין זה, וכמסתבר ייצג גם את עוה"ד בן זיו) נתהפכו הדברים. - חרף הזמן הניכר שבו לא נתאפשר לי לקבל תשובה על שאלתי כמובהר כאן, - וחרף התנהלותה הקלוקלת של הסנגוריה שלא מצאה את הדרך להשיב על השאלה לאורך פרק זמן ממושך ביותר ובלתי סביר עד להגשת העתירה, - עתה - בניגוד נחזה למצב דברים זה ולכל שהווה עד אז, - עתה - לפתע, הייתה הטענה שהתשובה הינה ברורה ומובנת מאליה עד כדי כך שמשום כך דווקא יש לדחות את עתירתי המבקשת שיובהרו הדברים באופן שאינו משתמע לשתי פנים בסעד הצהרתי. - בנוסף נטען שנטען גם בהתייחס לכך שההליך כבר נסתיים ולכן העתירה אינה עוד עונה בדברים שמשמעות מעשית להם. - אבל לַעִנְיָין האמור: - ברי, שלא נמצאה לה (לעוה"ד בלפור או אולי גם לאחרים שהתייעץ עימם) דרך לטעון שאין מקום כי סנגור מטעמה יתקפה היא גם במידה ונחוץ או מועיל הדבר להגנת הלקוח המיוצג על ידו, - ואזי, ומשום כך, בתעלול אקרובטי שאחר זולתו לא נותר לה, ביקשה לדחות את העתירה כך. בקשתה נתקבלה דווקא, - לעניין זה יש להעיר כי העתירה נכתבה על ידי בתנאי הכלא (כנזכר) כאשר גם נייר לכתיבה לא נקל היה לי להשיג, - (כרגיל אין קושי בעניינים מסוג זה לכלואים להנחתי, אך מצבי היה שונה ואף מעומת ככלל עם מפקד האגף בו שוכנתי הוחזקתי במעצר) בהעדר מסמכים רלוונטיים, ובכתב יד. היו סוגיות שלא חזיתי (באין אני משפטן) כי ימצאו רלוונטיות ולא התייחסתי אליהן שם. - עם זאת, מכל מקום, אם במתכוון ואם לאו, - על אף שבחר ביהמ"ש הלכה למעשה לדחות את עתירתי על הסף, - הרי שבד-בבד בתוך אותו פסק דין הדוחה את העתירה - אף נענה לה: - קרי שם באותו פסק דין (סעיף אחרון - 12) מופיע בבירור ובמפורש הסעד ההצהרתי שנתבקש על ידי, אולי למגינת ליבה של הסנגוריה הציבורית. - אין זאת שביהמ"ש בחר להביא את הדברים כסעד הצהרתי ע"פ דבריו שם, - אך בקבלו את דברי הסנגוריה בתגובתה ובהבהרת עמדתו בתוך זאת שם אמר בדיוק את שנתבקש כאמור, - ואף מעט יותר מכך. כך שכזו היא הפסיקה. מכל מקום עניינינו כאן בתום ליבה ובהתנהלותה של הסנגוריה הציבורית, - רוצה לומר בתום ליבם ובהתנהלותם של עורכי הדין הפועלים שם, - שכן אין המדובר בגוף מופשט שבתאוריה ולא באוטומט ממוחשב גרידא כמחשב זה שמעל מסכו קוראים אתם את הדברים, - אלא שהטוב ורע נעשים שם כמובן ע"י בני אדם, - ואודות אלה הדברים כאן.

- ושתי הערות, - למי שמעוניין: - (נוספו, - 17.11.21)

בהמשך, אני לא זוכר כבר מתי, - הגשתי בקשה לתיקון פסק הדין. בתנאים מסויימים ע"פ חוק זה תמיד אפשר. - יש הרבה שניתן לומר על פסה"ד, - אבל גם בלי להכנס לזה כאן - נקודתית - יש שגיאות עובדתיות ברורות שמותר לתקן גם במועד מאוחר יחסית.

בפסה"ד (סעיף 6) כתוב שטענתי כנגד התנהלות המשיבים 1 ו-2. (- "במסגרת העתירה, מלין העותר על התנהלות המשיבים 1 ו-2 בשני עניינים עיקריים", שם) אם לא ברור, - המשיבה 1 היא הסנגוריה הציבורית והמשיב 2 הוא עורך הדין אלון בן זיו. - כתוב שם שזה בעניין בקשה של המשיבה 1 מיום 21.6.16 ובעניין הודעה שלה מיום 30.9 אותה שנה. אבל השופט שכתב את פסה"ד (אורי שהם) כותב בעצמו בסעיף 5 שביום 1.1.17 התקיים דיון שבמסגרתו בִּקָּשְׁתִּי להיות מיוצג ע"י הסנה"צ ושהבקשה נענתה ואז מונה אלון בן זיו האמור לעיל להגנתי בתיק. - אז לא בקשתי, זה לא נכון, - אבל נכון שבאותו יום התקיים דיון שבמסגרתו החליט השופט שם (שמואל מלמד) שהסנגוריה הציבורית תייצג אותי ואז מונה בן זיו.

- ז.א. שהוא התמנה רק אחרי ה-1 בינואר 2017. את זה כותב שהם בעצמו. - בתאריכים הנזכרים ע"י ביהמ"ש כאמור בסעיף 6 (אני לא זוכר, סביר שהם נכונים) הוא עדיין לא מונה ליצוג בתיק בכלל, - לא הייתה לו שום נגיעה לדברים, לא טענתי כנגדו, - ולא יכולתי לטעון כנגדו. משום כך זאת אומרת. - הטענות שלי לא היו נגדו ולא יכלו להיות נגדו בעניינים הרלוונטיים שאליהם מתייחס ביהמ"ש. יש כאן פשוט טעות של שהם שחוזרת לכל אורך פסק הדין. שש פעמים מופיע שם "המשיבים 1 ו-2" ובמקום זה צריך להיות "עורכי הדין אלקנה לייסט ותרצה קיש". - יכול להיות שזה מלמד על מידת תשומת הלב שהקדישו השופטים (שהם, סולברג ועמית) לתיק. - חיוני להבין שאין כאן משהוא סובייקטיבי, - פשוט טעות בהיסח הדעת של שהם שגם סולברג ועמית לא תיקנו. (משום מה לא מופיע באחרית פסה"ד ה-"אני מסכים" שלהם, לא יודע משום מה) העניין אינו בַּטָעוּת של בית-המשפט, כל המובא לעיל מובא משום התגובה שתקושר בהמשך. כאמור הגשתי בקשה לתיקון השגוי. משום מה הבקשה לא הגיעה אל ביהמ"ש, זה לא שייך לכאן, - בקשתי ממישהי שתשלח את זה בפקס' ולה עצמה אין פקס' אז היא הייתה צריכה לשלח את זה מאיזו חנות ואחרי הרבה זמן הסתבר לי שהבקשה לא מופיעה בתיק. אבל אל בן זיו היא כן הגיעה, - לתגובתו ז.א., - ואת התגובה שההערה הזו בעניינה אתם יכולים לראות כאן. - זה יושרו של האיש. זה ידוע שעורכי דין אינם הישרים בבני אדם אבל בכ"ז זה חריג. לעניין החמר האנושי.

הערה שנייה היא שלא הייתה טענה מצידי כאילו ככלל אין משמעות או משקל לעניין שאלה שעמדה שם בדבר החסיון בתיקי מעצר ככלל. הטענה הייתה שלא הייתה משמעות ("נפקות") לאותו עניין (אותה שאלה) בהתייחס לתיק המעצר הספציפי בו יוצגתי ולעניין המסויים לשמו מונה עוה"ד המדובר. (דן באומן)

- גם לא נכון ש-"שהעותר [אני, - ז.א.] התנה את ייצוגו בכך שסנגורו ישמור על חסיון מלא של המידע המועבר לו" כפי שכתוב בפסק הדין. (- סעיף 2) אני הלא הייתי מעוניין בייצוג והסנגוריה ביקשה להשתחרר ולא ההיפך. - כך שלא התניתי את יצוגי. בנוסף הסנגור נשמע (ככל שהיה ידוע לי אז לפחות) להוראות הסנה"צ בעניין החסיון ולא להוראותיי כלקוח. דובר בכך שעשוי אני לצמצם את שיתוף הפעולה עם עוה"ד אם צפוי יהיה שהחסיון לא ישמר על ידו כפי שסברתי שנדרש.

- לעניין לשמו מונה באומן לא הייתה לזה כל משמעות. דובר בבקשה להקלה בתנאי-מעצר-בית שלשמה בבירור הורה ביהמ"ש על הייצוג. - באומן גם לא שאל אותי דבר על פרטי הדברים הנטענים בכתב האישום ככל הזכור לי. המשמעותי היה מצבה של אמי שהתדרדר עקב הקושי שלה כמפקחת יחידה במעצר בביתה, וההקלות נדרשו לה ולא לי. - לא היה עולה על דעתו של באומן לבקש שחרור מיצוג, וניתן היה לקבל את ההקלות גם אם נניח שכל הנטען בכתב האישום ע"י התביעה נכון, - אלא שעורכת הדין תרצה קיש מן הסנגוריה הציבורית פנתה אל באומן וביקשה ממנו להשתחרר. - הסוגייה שבה תורצה בקשת השחרור לא עלתה כלל בהליך הרלוונטי, לא עמדה למכשול, ולא היה לה קשר לדברים. רק אחרי הפנייה של קיש שינה באומן נתיב והחל גם לחפר בבקשו אחר טעמים לשחרור. (נזכר שקראתי לה "זונה" באיזו שיחה כאשר באותה שיחה עצמה לא התבטא בכל אפן שעשוי היה לבטא את היותו מוטרד מכך)

הנושאים שעמדו על הפרק היו מצב הדברים במסגרת מעצר הבית וסירובי (גם בעת היותי עצור) לשתף פעולה עם יחידת-הפיקוח-של-שירות-בתי-הסוהר. לא הייתה בעיה לדבר עם באומן על זה, וגם אחרי כן, בדיון עצמו, - לא עלו נושאים אחרים. באומן עצמו הגיע לדיון לא מוכן, - כי הניח שישתחרר. השמוק שכתב את פסה"ד כותב רק ש-"בית המשפט השלום, אשר קיבל באופן חלקי את בקשת העותר להקלה בתנאי המעצר, נענה גם לבקשת סנגורו לשחרורו מייצוג, בקובעו, כי 'מאחר שהדיון בעניינו של המשיב [העותר] הסתיים אני פוטרת את הסנגוריה הציבורית מייצוגו. ככל שיעלה הצורך בעתיד תיבחן השאלה'". אבל האמת שהבקשה נתבקשה בתחילת הדיון ונדחתה. השופטת דחתה את הבקשה לשחרור בתחילת הדיון, ובאומן היה שם, ולא שוחרר מייצוג, אבל הוא לא התכונן כי הניח שהבקשה תתקבל ולכן לא היה יכול לייצג אותי גם אז, - ואני הייתי צריך לייצג את עצמי בפעל גם כשהוא ישב שם כי הוא לא הכיר את החומר. אחרי שהבקשה נתקבלה (לא במלואה) וכל הצדדים היו מותשים לאחר הדיון הארוך (צריך לציין שבניגוד לסנגוריה שתקעה מקלות בגלגלים התביעה דווקא גילתה הבנה והלכה לקראתנו במידת האפשר) עוה"ד קיש שהגיעה לדיון במהלכו ביקשה שוב, במחטף, - תוך שהיא גם טוענת את מה שאינו אמת תוך כך, - ואני, שאינני עו"ד ואינני משפטן והייתי כאמור מותש כמו כולם (קרי גם ביהמ"ש והתביעה) לא הייתי ער לצרך להתנגד אז ולא אמרתי כלום ואז התקבלה ההחלטה ששהם מצטט כאמור.

גם אחרי כן כשמץ (עוה"ד ירוסלב מץ) מונה לטיפול בבקשה דומה הוא לא הבין מה פתאום אמורה להיות רלוונטיות לעניין החסיון לתיק המעצרים, וראייתו (הטבעית) הייתה כראייתי. (דבר שלא ידעתי אז הוא שבקשה לעיון חוזר בהחלטה ששהם מצטט כאמור בפסה"ד לא הגיעה אל ביהמ"ש. העברתי אל הפרקליטות ואליהם זה הגיע (בררתי אחרי שהבנתי שזה לא הגיע אל בית המשפט) וכרגיל הם מעבירים אל ביהמ"ש בצירוף תגובתם אבל אל ביהמ"ש זה לא הגיע.) אבל עד שהוא מונה כבר עזבתי את מעצר הבית, ("נמלטתי") כי הנחתי שאם לא שמעתי כלום עד ה-30.9 ז.א. שהבקשה ליצוג לא נתקבלה. (ההחלטה על מינוי הסנה"צ הייתה מה-5.10, והמינוי של מץ ע"י הסנה"צ מספר ימים מאוחר יותר) אז רציתי להסגיר את עצמי באמצעותו, - אבל הוא טען שהוא מונה לטיפול בבקשה להקלה בתנאים ולא לשם הסגרתי ולא הסכים.

עד כאן.

גם זה יש

צפיתי בסרט "צל כבד", (- גם כאן) אני מבין שכבר לא חדש, אבל ראיתי רק לא מזמן.

יש הרבה שניתן להתייחס אליו בסרט, - בפרט דווקא בפשטות ניכרת כמובן למה שאין שם, - אבל כאן אתמקד רק בנקודה אחת ולא אתייחס לאחרות.

- להלן קטע מתוך הסרט, - פחות מדקה, - כל אחד יכול לצפות בעצמו ולהסיק את המסקנות שיסיק בכוחות עצמו. אני לא אנחה ולא אבהיר, - איש איש כראות עיניו. - הנה: -

- לא נחוץ הלכה למעשה, - אבל ככל שמישהו מעוניין לראות מנין הקטע לקוח, - אז כאן קטע מעט ארוך יותר, - (קצת יותר משתי דקות) הכולל את הקודם, - ז.א. שמתוכו זה שממעל: -

חֲזָקָה

בפס"ד בבג"ץ 10145/17 שהוגש בעקבות תכנית "עובדה" מ-22.11.17 כותב השופט יצחק עמית ביום 23.1.18 בהסכמתם של השופטים אורי שהם וג'ורג' קרא (שלא הוסיפו מלה בנידון) אודות אפי נווה (המשיב 6 שם, - להלן "המשיב") ואודות חברי-הועדה-לבחירת-שופטים- (המשיבה 2) מטעם-לשכת-עורכי-הדין, בסעיף 4 לדבריו שם, - את הדברים הבאים:

(- - - - - !!! - - - - -)

- "אנו מעמידים בחזקתם את המשיב ואת כל חברי הוועדה מטעם לשכת עורכי הדין בהווה ובעתיד, כי יהיו מונחים רק משיקולים מקצועיים טהורים, וכי מינוי של שופט "נעשה וייעשה על-סמך כישורים ועבודה קשה, ולא על סמך ריצת רגליים במחוזות אחרים מחוץ למערכת" (פסק דיני בבג"ץ 6022/17 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ' נשיאת בית משפט עליון, בפסקה 16 (2.10.2017))".

אם הדברים עשויים להיות מוחמצים, - משמעותם שהשופט הנכבד (בלא כל קשר לכישוריו בפעל כמובן) ושני חבריו הנכבדים בלית ברירה (כנ"ל) אף הם מניחים את האמור לעיל כיסוד מוצק להמשך הדיון ולהכרעתם בו כאילו היו אמת לאמיתה שאמיתותה הוכחה בדרך כלשהיא בפני בית המשפט - בלא כל צרך מסתבר (ז.א. או איזכור בפסה"ד) לביסוס או הבהרת שיקול-דעתם בנידון בכל דרך שהיא, - ועל בסיסם של הדברים המצוטטים יבוא בית המשפט העליון להכרעה ולהחלטה ולמתן פס"ד שימצאו כמובן אחראיים ורציניים ושקולים ומבוססים בהתאם להעמדת הבסיס חסרת האחריות עליה ישענו כדבר שאין עליו עוררין.

- צריך להעיר שהחזקה בה מועמדים עוה"ד (דאז) אפי נווה וחברי הוועדה ככלל (- "בהווה ובעתיד", - ע"פ המשמשים בקדש בהיכל המשפט) אינה בהכרח מרכז הדברים לעניין ההכרעה בעתירה, - הנראית ככלל אולי סבירה על פניה דווקא; - ולי אישית באמת לא ברור כיצד היה מקומם של הדברים להמצא אילו ידענו כבר אז את שנתגלה בעקבות בדיקת מכשיר הטלפון של נווה שנתגלגל לידי הדס שטייף. - רוצה לומר כי גם לחלציהם של מקצת חברי הועדה (או בעלי ההשפעה המובהקת ביותר עליהם) חלקם הם, יתכן, - המכובד אולי, - (ראה מקדם) בהכרעותיה ואיוש המשרות הרלוונטיות. קל וחומר, דומה, לעניין הבאת הדברים הנטענים בעתירה שבהליך המדובר במסגרתה של סבירות, גם אם נמוכה אולי, - אבל יתכן כי לא עוד מבוטלת.

- אבל תניחו לכל זה, לכל ההתבטאויות הזהירות והזהירות-פחות ולמסקנות האפשריות, - פשוט תקראו מה הם כותבים, - למעלה, או בפסק הדין עצמו המקושר, - (כאן שוב) איפה אנחנו חיים? לא מסובך. ממש לא מסובך.

- ועוד הערה אחת, - המלמדת גם היא, אודות המנטליות הלא מלבבת בעליל של האוכלוסיה הזוכה (מכח החלטותיה של הועדה הטהורה הנזכרת) לאחז בידה יום יום את שבט ההכרעה המתמדת בנושאים שונים - ולא פעם גורליים; - לא זו בלבד שעמית מיודענו, - או אם תרצו שלשת חברי המותב הנידון יחדיו, - רואים ובוחרים להניח שאפי נווה אישית, וחברי הועדה מטעם לשכת עוה"ד כמו"כ, - "יהיו מונחים רק משיקולים מקצועיים טהורים" - כאמור לעיל, - אלא שבאפן שעשוי היה דווקא שלא להמצא מפליא אמנם - נחזים הם לדמות בנפשם כי שבה וניתנה בידם הנבואה, - (ומובן כי לא נעלם מהם כי קטין אינו עשוי לשמש ככלל ולדון ולהכריע בערכאה בה ישבו הנכבדים והמכובדים) ויציינו בפנינו כי הֲנַחֲתָם (חֲזָקָתָם) זו אין תחולתה אך לעת הזאת כי אם "בהווה ובעתיד", אף כי לא נקבו במפורש במועדה המדויק של אחרית הימים, או לחילופין תחת זאת של תחיית המתים. - יָשִׂישׂ משה הרב הגדול, - ישמח שמואל ממליך המלכים, - יגיל אליהו עושה דבר ה', - יפצחו ברנה לא נשמעה כמותה יחזקאל, ישעיהו וירמיהו מביאי דבר השם ומשמיעי מילותיו בפני עמם הסורר והמורד מימים ימימה, - פניהם קורנות, ועיניהם מאירות, אל מול השכינה שירדה ונחה כענני השמים עצמם, - במסגרתן העבשה של ערכאות משפטיות של חולין - על יחידי סגולה נבחרים וקדושים שנמשחו בשמן יקר בידי הועדה העילאית - אין משל לטוהרה, - השמים מדרך רגליה. שמא קרובה הגאולה, - ורוח לא אבדה מקרב עם הספר והניירת והטפסים ופסקי-הדין, - ויושבים עדיין ומסבים עימנו גלויי-עיניים הרואים את הנולד, - (אף אם לא פעם כפגר דווקא, או גוויה, המשמחים לבב אנוש שחיים אין בו, והמשפט אדונו) ונחה רוח ה' בחסדה אף על סכלים מובהקים וחסרי דעת - וְיֶדְעוּ וְיֹאמֶרוּ, - כי אין אלוהים מבלעדי ה', (- "אללה", בלשונם הרשמית של בני מיעוטים) ואין משפטנים מושחתי-לב או נכי-שכל, - ואין עורכי דין חלילה דוברי שקר (לא כל שכן כמובן רודפי בצע) כדיבת העם רעה יום-יום ושעה-שעה, - ואין שופטים שבישראל גבהי-לב ועוועים באחוז בם כסאם מתחת וביראת אווילים ושוטים אותם ממעמקי האולם מתחת כמו-כן, - ואין בלתי אם הטוהר והאמת והרוח-הנצחית משמשים במערכת-בתי-המשפט: - רוצה לומר כי אווילים וחסרי דעת בלבד - הם - ואך הם, - יאמינו בדברי הבל מובהקים ונעדרי תחתית הטוענים לשחיתות שלא תיתכן ולא עשויה הייתה להתכן מעולם, - וסומים מלידה ובורים ואפיקורסים, אך-הם ישתטו לנסות ולבקש להטיל מומים במלאכי-השרת.

(- קיצורו של דבר - הוסר חשש מליבנו, ואף לימים שיבואו נשכיל ונדע דרכם-של-עוה"ד-חברי-הועדה, - ארבעה המה נפלאו-מעמנו וחמישה לא-ידענום, - ומידי שוטים השכלנו)

תת רמה

לא קראתי את פסק הדין במלואו. גם לא את הקודם בבית המשפט המחוזי. ההתייחסות כאן לשני קטעים מתוך דבריו של השופט יצחק עמית, - סעיפים 25-31 ו-50-55 בדבריו בפסק הדין שבערעור האחרון שקובע שזדורוב לא יזוכה.

אם לא היה ברור מלכתחילה, - הדברים אמורים בפרשה הידועה של משפטו המתמשך של הנזכר לעיל.

אביא את הדברים שלא כסדרם, - ראשית המובא תחת הכותרת "עקבות הנעליים הזרות בתא השירותים", - סעיפים 50-55, - שעניינם מובן מן הכותרת כאמור, ואח"כ את הדברים האחרים שעניינם בסימנים המעידים על שימוש בסכין בעלת שינון ע"י הפוגע או הפוגעת בתאיר, - שגופתה נמצאה כידוע בתא השירותים בביה"ס בו למדה. (סעיפים 25-31)

אין הכרח לקרא את הציטוט המובא להלן במלואו. - אינני חפץ לייגע את הקורא, ולא להניס קוראים שיוותרו על קריאת דבריי שכאן בגלל אורכם של הדברים המצוטטים. - אפשר לקרא ואפשר לדלג ולהמשיך לקרא מהמקום שבו מסתיים הציטוט, את הנדרש או ההכרחי לשם הבנת הדברים והפוסט הזה שכאן אביא שוב בהמשך במסגרת ההתייחסות לקטע הזה מתוך פסה"ד כציטוטים קונקרטיים אליהם אתייחס.

- הנה: -

- "50.   המומחה שור, שלא היה נאמן על ההגנה כדי לקבוע את התאמת העקבות על גבי מכנסיה של המנוחה, היה נאמן על ההגנה בקביעתו כי על גבי מכסה האסלה, על גבי מכסה מיכל ההדחה ועל הקיר המפריד בין התא השני לשלישי, נמצאו עקבות שככל הנראה שייכות לאותו דגם ולאותו אדם, ושאין לשייכן לנעליו של המערער. בתמונות מהזירה, המתבונן ההדיוט לא היה מעלה על דעתו כי הכתמים על מכסה האסלה ומיכל ההדחה מקורם בטביעת נעל. אכן, השוואה לצורך שלילת התאמה, "חזקה" יותר מהשוואה לצורך קביעת התאמה, אך הדברים ממחישים את יתרונו של המומחה על פני ההדיוט בתחום.

         מכאן טענת ההגנה כי שלוש עקבות אלה שייכות לרוצח האמיתי, וכי העקבות מצביעות על מסלול יציאה מהתא החוצה לאחר הצטברות דם על הרצפה.

51.     לטעמי, זו הראיה היחידה, שאינה מתיישבת עם מארג הראיות הצפוף שנזקף לחובתו של המערער. היש בראיה זו כדי לערער את הרשעתו של המערער? דומני כי ראיה זו, היא שהביאה את חברי בסופו של יום "לחצות את הגבול" אל זיכוי מחמת הספק. לדידי, אין בראיה בודדת זו כדי לדחוק את המערער אל שטח הזיכוי, ואפילו לא לקרבו אל קו הגבול. אנמק.

52.    את שלוש טביעות הנעליים הזרות, ניתן להסביר במהומה ששררה עם גילוי הגופה. עד לסגירת הזירה כראוי, נכנסו לתא השירותים הקטן אזרחים, צוותי מד"א ושוטרים שונים. הרשימה ת/95, כוללת 15 שמות של אנשים, ששמותיהם הופיעו בחומר החקירה (עדויות ודוחות) כמי שנכנסו לזירת הרצח, רק עשרה מהם תוחקרו בין הימים 4.1.2007-2.1.2007 - דהיינו כחודש לאחר הרצח - אם מי מהם הותיר את העקבות. תא השירותים קטן וצפוף, ואין צורך בדמיון מפותח כדי לצייר את התמונה לפיה מאן דהו מנסה "להיתלות" מעל המנוחה והאסלה – רגל פה (על מיכל ההדחה) רגל שם (על הקיר) - בעוד שני הפרמדיקים שנכנסו לתא בודקים אם המנוחה בחיים, מנסים להתחיל בחילוץ הגופה, צועקים בהתרגשות אחד לשני. התגובה הטבעית עם גילוי המנוחה היא להיכנס אל תוך תא השירותים הקטן, אך מבלי לדרוך על המנוחה, שגופתה השרועה-שכובה על מכסה האסלה. כפי שהזכרנו, רוחב תא השירותים הוא כ-70 סנטימטר והפתח ברוחב כ-60 סנטימטר (שתי מרצפות). גודל תא השירותים אינו מותיר מקום ליותר מאדם אחד, שניים לכל היותר, להידחק אל תוך התא, ובמהלך השחזור, החוקר המלווה את המערער אומר ספונטנית לשוטרים האחרים "אין פה מקום לשניים בתא". מי לידינו יתקע כי במהומה שנוצרה נכחו רק אלו שנכללו ברשימה ת/95, רשימה שהוכנה כחודש לאחר הרצח, ואף זאת רק בהסתמך על שמות האנשים שהופיעו בחומר החקירה? ומדוע דווקא השוטרים שושן דוד, שוטר הסיור אריק, המת"ח (מפקד התחנה) ראובן ארבל, הרמח"ם וקצין הזיהוי אלי שקד לא תושאלו שוב? (למען הדיוק אציין כי ראובן ארבל כתב תזכיר ביום 7.1.2007 שבו נאמר בקצרה כי כאשר הגיע למקום היו שם שני חובשים של מד"א שטיפלו במנוחה, אך אין התייחסות ספציפית לשאלה שבפנינו). בהודעה הנוספת שנגבתה מהפרמדיק אייל בן משה ביום 3.1.2007, הוא ציין כי הוא וחברו נתבקשו כמה שפחות להסתובב בזירה, אך לא נשאל כלל אם ייתכן שמישהו אחר טיפס או עמד על האסלה/ניאגרה. בהודעתו הראשונה מיום האירוע ציין אייל בן משה כי קצין המשטרה ראובן שהיה במקום ביקש שלא להזיז את המנוחה, כי הוא והנהג "נכנסנו לזירה והשארנו בה שני זוגות כפפות רפואיות בצבע צהוב בתוך פח הזבל בשירותים, דרכנו באזור כתמי הדם ונגענו בגופה עם כפפות...".

         איננו צריכים להרחיק עדותנו כדי לדעת שבמקום היו אנשים נוספים שלא תוחקרו בנושא. מהדוח שצורף לרשימה ת/95 אנו למדים כי רכז המודיעין יוסי לוי, שתושאל ביום 3.1.2007, הבחין באדם חובש כיפה ליד השירותים, שאינו מכיר אותו, וכי אל מבנה השירותים הגיעו שני פרמדיקים מתחנת גולן, בשם אייל בן משה וצביקה נבו. לא ברור מי הוא אותו אדם חובש כיפה שהיה בזירה, בנוסף לרופא, ד"ר צור, לגביו נכתב כי לא הוכנס לזירה. אחד הנוכחים בזירה בשם רמי דאודי (להלן: דאודי), סיפר כי כאשר הגיע לבית הספר בסביבות שש ומשהו בערב, הוא כבר פגש את כל החבר'ה מחכים בחניה, כאלה שהגיעו לפניו לחניית בית הספר "יואב חדד, צביקה חוטר, מוטי בן צור, מיכאל אברהם ועוד שאני לא זוכר", וכן אביה של המנוחה, גלילה מהמתנ"ס, ומאיר אמסלם שהוא אב הבית של המתנ"ס. שמותיהם של חדד, חוטר, אמסלם ובן צור נכללים ברשימת האנשים שהיו בזירה, אך שמו של אברהם מיכאל ואחרים, שאיננו יודעים את שמותיהם, ושידוע לנו כי היו בבית הספר בסמיכות זמן ומקום, לא נכללים ברשימה.

53.     אך גם בהנחה שלא נפקד מהרשימה אף אחד מהעוברים ושבים בזירה, מי לידינו יתקע כי מי מהם לא ניסה "להיתלות" בתא השירותים משך שניה קלה על מנת לאפשר לאחרים לגשת לגופה, מבלי שבמהלך ההתרגשות והמהומה בתא הקטן והצפוף, הדבר נחרט בזכרונו? או שמא אף התבייש לחשוף זאת משנשאל על כך?

         על אפשרות סבירה זו, ניתן להקיש מהעובדה שהמחלצים טיפסו וניסו להגיע לתא השירותים השני גם מלמעלה. כך, מעל מכסה האסלה, בתא השירותים הראשון, נמצאו מספר עקבות נעליים המתאימות בדגם לנעלי אחד הנוכחים בזירה, חובש בשם מרדכי בן צור, שאישר כי טיפס על האסלה בתא הראשון והניח ידיו על אדן הקיר המפריד בין התאים, אם כי מסר שלא נכנס כלל לתא השני. בדומה, סיפר גם צבי סופר, ואילו צבי נבו סיפר כי הוא כמעט בטוח שאחד השוטרים טיפס על הניאגרה בתא השלישי. על האסלה בתא הראשון נמצאה עקבה חלקית שזוהתה כמתאימה לדאודי, שסיפר כי עלה על האסלה ואולי גם על הניאגרה בתא הראשון (כל הפרטים מופיעים בטבלה בת/95).

         המומחה שור התייחס לאפשרות זו בעדותו:

         "ברור שלתוך תא השירותים נכנסו אנשים רבים, חלקם אנחנו יודעים, החובש, בן צור, כל מיני אנשים שאת נעליהם קיבלנו לבדיקה וחלק מהעקבות בדם לא מצאנו על ידי מי הוטבעו, אין לי ספק שחלק מאותם אנשים היה בתוך תא השירותים ורגליו, נעליו טבלו בדם שהיה על הרצפה. בכל זאת מצאנו עקבות חלקיות ביותר מחוץ לתא השירותים, עקבות חלקיות ביותר על הקורה, עקבות חלקיות נוספות שברור שמעידות על כך כי אלו שדרכו בתוך המקומות האלה לא נתפסו על ידנו או נעליהם". (עמוד 505 לפרוטוקול).

54.     זאת ועוד.

         תודות למערער, שהסב תשומת לב החוקרים, ידוע לנו כי לא ניתן לנעול את תא השירותים מבחוץ, כך שאין כיום מחלוקת כי הרוצח חילץ עצמו מתוך תא השירותים החוצה. ההגיון אומר כי הרוצח הסתלק במהירות מזירת הרצח, מאחר שבכל רגע יכולה הייתה להיכנס תלמידה אחרת לחדר השירותים. לטעמי – ולא נעלם מעיני כי הדבר לא נטען על ידי המאשימה בסיכומיה – ספק רב אם שלוש העקבות הנ"ל אכן משרטטות מסלול יציאה מהתא. אסביר.

         מבט על תמונת המנוחה ותא השירותים מלמד כי גופתה של המנוחה הייתה שרועה כמעט על כל מכסה האסלה, למעט חלק קטן בצד ימין (כשעומדים עם הפנים אל התא). אין חולק כי הרוצח היה חייב לעלות על משהו ולהגביה את עצמו כדי להיחלץ מתוך התא. קשה להלום כי הרוצח יניח את רגלו על החלק הקטן הפנוי של מכסה האסלה, תוך שהוא מקפיד שלא לדרוך על המנוחה, לאחר מכן יעביר רגל שניה אל מכסה מיכל ההדחה (העשוי מפלסטיק ועלול להישבר תחת משקלו של הרוצח). או-אז, ימצא הרוצח עצמו עם הפנים אל הקיר, יסתובב בתוך התא הצפוף ויחלץ עצמו מהתא, תוך שהוא דורך עם רגל אחת על קיר אחד - פעולה אקרובטית כשלעצמה, שאני מתקשה להבין כיצד היא אפשרית - המחייבת אותו לעבור אל תא השירותים הסמוך. פעולה זו אינה טבעית לרוצח המבקש להסתלק מהזירה. אפשרות אחרת היא, שהרוצח מסתובב כך שפניו אל הדלת, מניח רגלו על החלק הקטן הפנוי של מכסה האסלה, תוך שהוא מקפיד שלא לדרוך על המנוחה, לאחר מכן מעביר רגל שניה לאחור אל מכסה מיכל ההדחה, פעולה קשה כשלעצמה בהתחשב בהפרש הגובה בין האסלה למכסה האסלה, ואז מחלץ עצמו מהתא, תוך שהוא דורך רק עם רגל אחת על קיר אחד. גם מסלול יציאה זה קשה לביצוע, מאחר שהוא מרחיק את הרוצח מהדלת, וגם אינו טבעי כלל מבחינתו של רוצח המבקש להיחלץ מהתא בדרך המהירה והקלה ביותר. יש לזכור כי נמצאו עקבות על מכנסיה של המנוחה, ואין זה סביר בעיניי שהרוצח, שהיה מוכן לדרוך, בשלב כלשהו, על גופתה של המנוחה, הקפיד לדרוך בשלב אחר של בריחתו דווקא על החלק הקטן הפנוי של מכסה האסלה. דומני כי ההיגיון מלמד שטביעות הנעל על גופתה של המנוחה שייכות לרוצח, בעוד שטביעות הנעל הזרות שייכות לאלמוני שהגיע לאחר הרצח, וביקש לכבד את המנוחה ולהימנע מלדרוך עליה.

         הדרך בה המערער חילץ עצמו מהתא במהלך השחזור, היא הדרך המהירה ביותר וההגיונית ביותר מבחינת הרוצח: עליה מהירה על מכסה האסלה עם הפנים לכיוון הדלת – מה שמתיישב הן עם כיוון העקבות והן עם העובדה שעקבת נעל ימין נמצאת על המכנס השמאלי ועקבת נעל שמאל על המכנס הימני של המנוחה - תוך דריכה על המנוחה ותנופה בכוח ידיים למעלה באמצעות קורות התא, כפי שהדגים בקלילות המערער. אזכיר כי המערער אף לא שכח בשחזור לנגב בחולצתו את החלק העליון של משקוף הדלת, מה שיכול להסביר את בטחונו באמירתו למדובב ארתור "אבל אני בטוח שבשירותי נשים אין טביעות אצבעות שלי".

55.     אכן, אין ענייננו בהוכחה לגבי מקור טביעות הרגליים בתא השירותים, אלא בניחוש ובהשערה ובהגיון, אך בהשערה סבירה שיש בה כדי להחליש עד מאוד את עוצמת הראיה היחידה שניתן לזקוף בצד "הזכות" של המערער.".

- עד כאן הציטוט הראשון.

- אני מניח שהדברים ידועים. - בתא נמצאו שלש עקבות של נעליים שלא היו שייכות לזדורוב, - וגם לא לנעליים של אף אדם אחר שידוע שהיה במקום, ככל שאלה נבדקו. הדברים מתאימים כמובן לשנאמר ע"י "א.ח." בתכנית "צל של אמת", - אבל השופטים הנכבדים (- דנציגר, עמית מיודענו, וזילברטל) שישבו בבית המשפט העליון לא יכלו להתייחס לכך ולא להביא את העובדה "במניין שיקוליהם" ע"מ להגיע להחלטה נכונה בעניין העומד לפניהם משום שבשלב קודם, בערעור קודם שגם הוא בפני ביהמ"ש העליון, - (- שם ארבל, - דנציגר וזילברטל) כאשר ההגנה בקשה להביא את הדברים בפני ביהמ"ש המחוזי, - סרב בית המשפט - ביום 17.3.2013 - למבוקש, - ובחר להותיר תחת זאת את ה-"הודעות" וה-"נתונים" שבאותו עניין מחוץ לדיון המשפטי שצפוי להכריע בהתייחס לנאשם האמור ובהתייחס לממצאים בנוגע לאחראי או לאחראית למותה של הנערה הידועה שגופתה נמצאה מדממת בתא השירותים, הידוע גם הוא, - שבביה"ס "נופי גולן" שבקצרין. אין בהחלטת ביהמ"ש בעניין הסרוב האמור ולו מלה יחידה של הסבר קונקרטי משום מה סברו השופטים שמוטב לדחות את הבקשה האמורה ולא לאפשר את הבאת הדברים בהליך שם. יש התייחסות קצרה לטעמים הכלליים המנחים בתי-משפט בבקשות מסוג זה, - אבל אפילו לא נאמר ישירות שביהמ"ש דוחה את המבוקש: - נאמר שביהמ"ש המחוזי יגבה שתיים מן הראיות, - ז.א. מתוך ארבע (- שתי קבוצות של ראיות, - מתוך ארבע קבוצות של ראיות, - ליתר דיוק) שבקשה ההגנה, - ומכך מובן שהבקשה בהתייחס לעניין המדובר (וגם בהתייחס לדבר מה נוסף שנתבקש שם) לא נתקבלה. - יתכן בהחלט שעקר הדברים והנקודה החשובה ביותר, (- עד כה) כאן בהתנהלות ביהמ"ש בקבלתו את ההחלטה האמורה מיום 17.3.13, - אבל כרגע בדברים שכאן עניינינו בדברים המצוטטים, כנאמר בפתיחה.

- צריך להעיר שכמובן אי אפשר להטיל על יצחק עמית את האחריות להחלטה שלא נטל בה חלק, - ולכן גם לעובדה שלא היה באפשרותו להביא במסגרת שיקול דעתו בפסק-הדין את ההתייחסות (הרת הגורל כפי הנראה) לַפָּרָשָׁה שנמנע ממנה להמצא בגדרי ההליך הפלילי. - משפט אחרון זה עניינו בעובדה, - בה מתמקדת הכותרת של הדברים כאן, - שעניינם של אלה בביקורת חריפה וקשה בעניין איכות מלאכתו של שופט בית המשפט העליון האמור, - ולכן יש להביא את ההסתייגות האמורה שמקדם. - הערה נוספת היא שהדברים שבמשפט השני שבפסקה הקודמת כאן - עיקרם בכך שהעקבות לא התאימו לנעליים של זדורוב, פחות מעניין אותנו שלא התאימו גם לנעליים של אחרים, - למרות ההתייחסות הארוכה יחסית של עמית בציטוט כאן.

סימן אחד ("עקבה") נמצא על מכסה האסלה, שני על מיכל ההדחה, (- ה-"ניאגרה") ושלישי על הקיר למעלה המפריד בין התא בשירותים לתא הסמוך לו משמאל.

- מכיון שהנרצחת נמצאה בתא שירותים נעול, - שלא ניתן היה לפתחו מבחוץ, -^{[- 1 -]} מובן לכאורה שהעקבות צריכים להיות של הרוצח, (- או של הרוצחת, כמובן, - למותר לציין) שאינו, ז.א, - (או אינה) רומן זדורוב.

(- "מכאן טענת ההגנה כי שלוש עקבות אלה שייכות לרוצח האמיתי, וכי העקבות מצביעות על מסלול יציאה מהתא החוצה לאחר הצטברות דם על הרצפה"; - סעיף 50 בציטוט)

(יתכן וצריך להעיר גם ששתי נערות תלמידות בית-הספר מסרו למשטרה שראו בתא הסמוך הנזכר נייר טואלט מלוכלך בדם ודם על הרצפה. האחת דברה על נייר טואלט זרוק על הרצפה ועליו סימני דם וגם בפח נייר טואלט ועליו סימנים כאמור ונראה לה שגם על הרצפה היו כתמי-דם מרוחים, - והשנייה (שהייתה עמה) מספרת שראו יחדיו דם על הנייר שנמצא על המתקן "והיה סימן של דם על הרצפה וכאילו מישהו דרך על זה". - לא מדובר על גילויים חדשים כי אם על הודעות שנתקבלו פחות משבוע לאחר הרצח והיו בתיק ביהמ"ש; - סומנו שם כ-ת\50^{[- 2 -]} ו-ת\51^{[- 3 -]}.
 אבל בדבריו של עמית בנידון אין כל איזכור לזה וככל הנראה גם בפסה"ד בכלל.)^{[- 4 -]}

- עמית בדבריו מנסה לבסס את הרעיון שהיו בין האנשים שנכחו באזור, - במתחם השירותים או בסביבתו, - במהלך פרק הזמן המיידי-יחסית שלאחר גילוי הגופה, - גם כאלו שנעליהם לא נבדקו (וגם שזהותם לא ידועה לנו, - אחד לכל הפחות) ולעניין זה דבריו סבירים, - אין צרך לחלק עליהם.

אבל זה כמובן לא העיקר.

- הנקודה העיקרית שהוא מנסה להעמיד היא שקיימת אפשרות סבירה או ממשית לכך שהעקבות האמורים הם עקבות של מי מהשוטרים או כוחות הרפואה או אחרים (כמו צוות המקום) שנכחו באתר הרצח בפרק הזמן המיידי (טרם לפינוי הגופה) שלאחר גילוי דבר המעשה במקום. - ובנקודה זו הוא משתטה.

- אין מחלוקת שאם העקבות נעשו קדם לפתיחת התא (שהיה נעול כידוע כשנמצאה הגופה) כל הרעיון הזה הוא לא רלוונטי. על זה כמובן גם עמית לא מנסה לחלק. - שגיאתו הראשונה של עמית, נראה, במידה של הנחת המבוקש.

- זדורוב הינו גבר שקומתו אינה נמוכה, - ודרכה של התביעה אינה מייחסת לו תכנון מוקדם, - (- מחוץ לגדר הנושאים בהם העיסוק כאן, - ניתן להעיר במאמר מוסגר שהעדר-הבהירות לעניין-המניע בהתייחס לזדורוב מוזר לכשעצמו - אל מול הפירוט-הנרחב-שבהודאותיו ז.א. - המתיימרות להציג תמונת מצב כוללת ביותר ולכן גם מן הסתם מובנת במידת האפשר) כמו"כ בהיותו גבר ולא בן-גילם של תלמידי בית הספר, - ופרט לכך, - שלא כ-א.ק, - מוכר במקום לציבור התלמידים, המורים ועובדי ביה"ס האחרים, - התנהלותו כשניתן להניחה ע"פ השכל הישר לעניין שיקול דעתו באשר לאפן ההסתלקות הרצוי לו מן המקום, - שונה מהותית, כמובן, - מזו שנייחס לצעירה הקרובה-יותר-בגילה לתלמידות שבמקום, - אשר בנוסף לכך גם תכננה את מעשיה מקדם - ובכלל זה כמובן גם את העולה מן הצרך הברור והמובן לעזב את המקום לאחר מעשה באין רואה, או - אולי נכון יותר - באין מבחין.

בהתייחס לנתיב היציאה מהתא, - אם נקבל שיצא מהתא שלא מבעד לדלת, - ואם היה מדובר בכך שעובדה זו הייתה ידועה כבר או מוסכמת ונותרה השאלה - אם כך, - כיצד? - אז הבחירה בדילוג או בזינוק מעל לדלת הכניסה היא הפשוטה, המיידית, והבנאלית ביותר. - אם ננסה לשאל עצמנו מה יהיה נתיב הבריחה הטוב ביותר האפשרי במצב האמור להמצא אז, - בו מלא תא השירותים בדם מכל עבר ומן הסתם גם בגדי הרוצח ספוגים בו וגופת המתה מונחת גם היא כמובן באותו מרחב מצומצם כמו כן, - אזי מטבע הדברים, דומה כי תשוב הכרתנו לענות בשאלה בדבר ההגיון והסבירות שבביצוע המעשה מלכתחילה.

- א.ק. ענתה בדברים למפרע, - ע"פ סיפורו של בן זוגה לשעבר. - אבל במקרה האחר אם נותנים את הדעת על שאלת נתיב הבריחה שלאחר מעשה, דבר שמסתבר מתוכו לכאורה כי אפשרות סבירה אינה קיימת, - מופנים אנו מטבע הדברים לִתְהִיָיה בדבר הסיכון המוזר והקשה שבדבר מלכתחילה. - כיצד עשוי אדם, ולא כל שכן העובד במקום והפוגש את האחרים המצויים שם כעניין של שגרה כל העת, - להניח כי יתאפשר לו לעזב את המקום בביטחה? - ובפרט בהיות המדובר בחדר שירותי הבנות בו תמצא נוכחותו יוצאת דופן לכשעצמה ומחשידה מלכתחילה אף בלא זיקה למעשה המדובר?

- עמית טוען, - (סעיף 54)

"ההגיון אומר כי הרוצח הסתלק במהירות מזירת הרצח, מאחר שבכל רגע יכולה הייתה להיכנס תלמידה אחרת לחדר השירותים", -

וגם, - (שם)

"הדרך בה המערער חילץ עצמו מהתא במהלך השחזור, היא הדרך המהירה ביותר וההגיונית ביותר מבחינת הרוצח: עליה מהירה על מכסה האסלה עם הפנים לכיוון הדלת... - תוך דריכה על המנוחה ותנופה בכוח ידיים למעלה באמצעות קורות התא...".

- אז גם אם נתעלם מהאמירה (המרתקת) ש-"הדריכה על המנוחה" היא הדרך "ההגיונית ביותר" עדיין לא זה המצב. - זדורוב, ע"פ דרכו של עמית, - נמצא בתוך התא ואינו יודע באיזה רגע צפויה נערה נוספת להכנס למקום. - הזינוק מעל לדלת הנעולה לא יתכן שלא יתפס כיוצא דפן ומעורר חשד - בפרט בהיותו גבר בוגר בשירותי הנערות, - ע"י כל מי שתבחין או שיבחין בו, וגם יחרט בזכרונה או בזכרונו של העד או של העדה לדברים. - הגופה צפויה להמצא, באופן בלתי נמנע, - ועובדה זו ידועה. - ואוסיף כאן נקודה הנוגעת לעניין הגם שאין עניינה באותם שלשה סימני טביעת נעל זרים בהם עיסוקו של השופט עמית בדבריו הנידונים כאן: -

ע"פ עמית בדבריו שהשמטתי את חלקם בציטוט הקודם לעיל: -

"הדרך בה המערער חילץ עצמו מהתא במהלך השחזור, היא הדרך המהירה ביותר וההגיונית ביותר מבחינת הרוצח", -

"עליה מהירה על מכסה האסלה עם הפנים לכיוון הדלת - מה שמתיישב הן עם כיוון העקבות והן עם העובדה שעקבת נעל ימין נמצאת על המכנס השמאלי ועקבת נעל שמאל על המכנס הימני של המנוחה - תוך דריכה על המנוחה ותנופה בכוח ידיים למעלה באמצעות קורות התא, כפי שהדגים בקלילות המערער".

אז מי שמעוניין לצפות ב-"קלילות" האמורה יכול בקישור הזה, - אבל לא בזה העניין. - עמית בעצמו אומר, והדגשתי כאן בצבע, - שזדורוב דרך על מכנסיה של ראדה שהייתה שרועה על מכסה האסלה - ומכאן הסימנים (- ה-"עקבות" שהוא מתייחס אליהן) הנטענים ע"ג המכנס, - בהיות המכנסיים ספוגים בדם, - וזנק מכאן אל מעבר לדלת התא ע"מ לצאת מהמקום, - תוך שהוא נוחת על רגליו, - מאליו יובן, - נחיתה קפיצית שמגעה עם הרצפה ולחצה עליה עולים על אלו של צעד רגיל שבהליכה. - מכאן, - אם אמנם דרך על המכנסיים שהיו ספוגים בדם כאמור ממש באותו הרגע בזנקו כמתואר אל מחוץ לתא, - הרי שבנחיתתו זו על הקרקע מסתבר לכאורה כי בהכרח-יותיר-סימני-דם בדמות סוליות נעליו על רצפת החדר מחוץ לתא. - אינני מוצא ספק כי עובדה משמעותית היא כי לא שמענו דבר, לעניין הודאתו, או לעניין השיחזור, - בדבר סימני עקבות נעליים מסוג זה אשר נותרו כך על הרצפה לעין כל, או לחילופין בדבר ניקוי אותם סימנים על ידי זדורוב טרם שהמשיך בדרכו ועזב את המקום. גם לא שמענו בדבר סימנים מסוג זה שנצפו ע"י מי, בשעה שמובן כי לא קל להחמיצם.^{[- 5 -]}

- אבל בחזרה לנושא המרכזי, - פרט לכך, - גם טרם לזינוק, - גם אדם שאינו אינטליגנטי באפן יוצא דפן דווקא, - לנוכח הסכנה המוחשית ככל-האפשר ועוצמתה-הרבה המובנת לכל אדם, - נראה שימצא ער ככלל באופן אינטואיטיבי לסכנה ולנזק-הפוטנציאלי שיגרם לעצמו מתוך כך. - כל עיכוב טרם היציאה לחוף מבטחים, - למקום שבו לא תעורר נוכחותו חשד אף לכשעצמה, - עשוי להמצא כבד משקל והרה גורל; - אפילו עיכוב של כ-20-30 שניות שידרשו לניקוי סימני הדם במקרה הטוב עשוי להמצא כנצח באותה עת, - לא כל שכן עיכוב ניכר יותר במקרה שהדברים יסתבכו מעט, - דבר שאינו חורג מגדר הסביר, - העשוי להאריך את ההשתהות - נראה - עד כדי כ-2 או 3 דקות. בפרט כמובן מקום שחשיבות עילאית לכך שהניקוי יהיה מלא ולא יוותרו סימנים או שאריות שלא נוקו כראוי בשטח הגלוי שמחוץ לתא.

- עמית מניח שהמעורב בדבר הוא גבר בן גילו של זדורוב, בעל יכולות גופניות או פיזיות דומות, אשר לא תכנן את הדברים מראש כי אם נקלע לסיטואציה האמורה באפן בלתי צפוי (ובלתי מובן; כאשר גם הרעיון של כעס בלתי נשלט אינו מתיישב בקלות עם דמותה הידועה של תאיר המתקרבת ליום הולדתה ה-14, ולא ברור כיצד ומשום מה עשויה היא לעורר את חמתו השפוכה של אותו אדם נזכר) כבתאור הדברים הנוגע לו ע"פ סיפור המעשה הקיים והנטען. - משום מה? משום לא כלום.

המדובר בהיסח הדעת ותו לאו. - כאמור, הנחת המבוקש.

- כמובן של-א.ק. לא היה קל כלזדורוב לדלג מעל לדלת, - ובמצב בו התכוננה לארוע מראש ואף הכינה בגדים (ונעליים) להחלפה גם לא היה כל הגיון בזינוק האמור. - לא זו בלבד, - גם דבריו של עמית כי - "ההגיון אומר כי הרוצח הסתלק במהירות מזירת הרצח, מאחר שבכל רגע יכולה הייתה להיכנס תלמידה אחרת לחדר השירותים", - כנזכר קדם, - אינם משקפים את ההגיון כלל, אף בלא זיקה לכך: ככל שיתאפשר לרוצח לעבר באין רואה, ובלא שאון, - ממעל, לתא הסמוך, - ומשם - להציץ החוצה ע"מ לוודא שאין איש נכנס למקום בו זמנית, - ולצאת אזי כאחד האדם ובבטחה יחסית מן המקום בסיכון המינימלי, - הרי שזו האפשרות המועדפת לדידו בהתייחסות מציאותית לדברים. - רוצה לומר כי כבר כאן מוצאים אנו כשל מחשבתי שאף לכשעצמו נראה בבירור שאין מקומו בשיקול דעת כה מכריע כבפסק דין זה של בית המשפט העליון.

(כמופיע בטקסט המלא שבתחילה עמית דן בסבירות-האפשרות ששלשת העקבות בהם עוסקים אנו עניינם אמנם במסלול יציאה מהתא המותווה על-ידם, - אבל מתוך הנחתו כי צריך מסלול זה להמצא מכוון ליציאה מעל לדלת הכניסה הנעולה דווקא, - דבר המבטל מלכתחילה את ערכו של הדיון ועושה את הדברים לחסרי ערך ונעדרי משמעות: - (סעיף 54) "קשה להלום כי הרוצח יניח את רגלו על החלק הקטן הפנוי של מכסה האסלה, תוך שהוא מקפיד שלא לדרוך על המנוחה, לאחר מכן יעביר רגל שניה אל מכסה מיכל ההדחה (העשוי מפלסטיק ועלול להישבר תחת משקלו של הרוצח). או-אז, ימצא הרוצח עצמו עם הפנים אל הקיר, יסתובב בתוך התא הצפוף ויחלץ עצמו מהתא, תוך שהוא דורך עם רגל אחת על קיר אחד - פעולה אקרובטית כשלעצמה, שאני מתקשה להבין כיצד היא אפשרית - המחייבת אותו לעבור אל תא השירותים הסמוך. פעולה זו אינה טבעית לרוצח המבקש להסתלק מהזירה. אפשרות אחרת היא, שהרוצח מסתובב כך שפניו אל הדלת, מניח רגלו על החלק הקטן הפנוי של מכסה האסלה, תוך שהוא מקפיד שלא לדרוך על המנוחה, לאחר מכן מעביר רגל שניה לאחור אל מכסה מיכל ההדחה, פעולה קשה כשלעצמה בהתחשב בהפרש הגובה בין האסלה למכסה האסלה, ואז מחלץ עצמו מהתא, תוך שהוא דורך רק עם רגל אחת על קיר אחד. גם מסלול יציאה זה קשה לביצוע, מאחר שהוא מרחיק את הרוצח מהדלת, וגם אינו טבעי כלל מבחינתו של רוצח המבקש להיחלץ מהתא בדרך המהירה והקלה ביותר.". - שוב, - סבור אני כי המדובר בדברים שאין מקום כי הציבור יסכין עימם לעניין רמתם הסבירה של דיון ושל שיקול דעת כבעניין כבד המשקל שלפנינו.

- המדובר אמנם אך בתולדה נוספת של השגיאה דמקדם אך ניכרים הדברים כאן באפן המשקף את מצבם באפן בהיר יותר כך שקל להבחין בגיחוך שבהצגת-הדברים הרצינית כביכול - כאשר הלכה-למעשה המדובר בלא כלום.)

אבל הנקודה העקרית עדיין לפנינו.

- העניין העיקרי הוא בנסיונו להציג את הדברים כאילו ניתן לשוות בנפשנו אפשרות סבירה לכך שאותם עקבות ידועים נוצרו לאחר הרצח ולאחר גילוי הגופה ע"י מי מהנוכחים במקום אז כנזכר מקדם. - הרעיון המוצג על ידו הוא כאילו אדם כלשהוא שנכנס כבר לתא השירותים למטרה כלשהיא, כאשר אחר נדרש אף הוא להכנס לתא לצרך דבר מן הדברים שנדרש ביצועם באותה עת, - ע"מ לאפשר גישה אל הגופה לאותו אדם אחר, - תחת לצאת מן התא לשם כך - כשיעשה אדם כדבר מובן מאליו ומטבעם של הדברים, - בחר להניח רגלו האחת על מכסה האסלה - ממש בצמוד לגופה כמעט, - ולהמשיך ולהניח רגלו השנייה ע"ג מיכל ההדחה, - ולטפס ולהמשיך עוד תוך שיגיע ברגלו הראשונה אל הקיר שממעל ויניחנה שם, - ויתלה שם, וישאר אף תלוי כך באותה תנוחה כל עוד חברו האמור שממטה ממשיך במלאכתו שלשמה ניגש אל הגופה ובעטיה טפס האחר כאמור בדרך כה יוצאת דופן אל מרומי התא. - אציין כבר כאן שביצוע הדברים קשה ביותר, - הניאגרה, העשויה פלסטיק, - מחוזקת כרגיל אל הקיר בשני ברגים המיועדים להיות מסוגלים לשאת את משקלה של זו ועוד משקל סביר של לחץ העשוי להיות מופעל עליה או חפצים העשויים להיות מונחים על המכסה. - יכולת העמידה של המתקן האמור אינה מתקרבת כלל בשום אפן לאפשרות לשאת משקל אדם וגם לא מחציתו או קרוב לכך הנתמכת ע"י רגל אחת. - הנוקט בדרך האמורה המתוארת ע"י כבוד השופט יצחק עמית בעניינינו נדרש היה בהכרח להעזר בידיו, - ולא כתמיכה קלילה נוספת בלבד לשם איזון או בדומה לכך, - כי אם מתוך אחיזה איתנה כאשר חלק ניכר ממשקלו מוחזק באמצעות תמיכת-ידיו האוחזות בקירות בחלקם העליון. אי אפשר לעמד כאשר רגל אחת על המיכל והשנייה על הקיר בהתאם לסימנים, - הניאגרה תתמוטט בשאון על הגופה שמתחתיה ובמרבית המקרים העומד-עליה-ברגלו-האחת עמה. - גם אחרת ע"פ דרכו של עמית - ככל שניתן לשפט ע"פ התמונה שכאן - המרחק בין הסימן השני לשלישי הוא כזה שהדבר כמעט בלתי אפשרי. - יש לתת את הדעת שאין הדברים אמורים בהופעת קירקס שבה ככל שירב הקושי כן תעלה איכות ההופעה, - ולא באדם שכישוריו לביצוע מטלות חריגות נובעים מאימון שמטרתו זו-בדיוק כְּשָׁם, - כי אם במצב שבו אף-אם-נתעלם-מהבלות-הרעיון-לכשעצמו אף-אילולא-כן מובן שגם אילו עלה רעיון כה מוזר בדעתו של מי במקום המדובר הרי שעדיין הקושי-הרב-והמובן מניאו היה מלנסות דבר כה שטותי וחסר-הגיון. - בנוסף, - גם לעניינה של א.ק, - אם לשפט ע"פ הסימנים כשניתן להבחין בהם כאן ניתן להניח שהתיישבה על הקיר שמימין-דווקא, (- בין תא 2 לתא 1) ראשית, - ורק אחרי כן המשיכה והניחה רגלה השמאלית על הקיר שמנגד ע"מ לעבר לתא הסמוך שמשמאל.

- אבל נראה מכל מקום שיש להדגיש כי אין הדברים כאן עוסקים רק בשאלה של שגיאה או שגיאות בפסה"ד ובשיקול הדעת של השופט שמדבריו ציטטתי לעיל. - השאלה אינה רק אם יש פגמים. - השאלה היא באם ההתייחסות בכלל שהדברים זוכים לה באה במתחם סבירות. - כך בלשון המקובלת בעולם המשפט.

- גם אם יש שגיאות, - שגיאות יכולות להיות סבירות, ושגיאות עשויות להיות מטומטמות. אינני טוען שעמית מטומטם, - ואני סבור דווקא שהיה גם מקום וגם צרך לומר את הדברים אילו היה זה המצב. - שיקול דעתו אינו סביר, חד משמעית, - רמתם של הדברים, אם בוחנים אותם הלכה למעשה, - ואין צרך בכל השכלה משפטית לשם כך - אינה מתאימה לַבָּרוּר ככלל לכל אדם שהייתה צריכה להיות, - ואף אינה קרובה לכך. אין המדובר בשאלות משפטיות, - המדובר בשכל ישר ובראייה משכילה, רחבה ומציאותית. - ז.א. ביכולות מנטליות שככלל אינן תולדה של לימוד אינפורמטיבי כי אם של ליבת האישיות במרבית המקרים שהיא במידה לא מבוטלת לכל הפחות תכונה מולדת. - מלאכתו של עמית כאן (ז.א. לכל אורך הפוסט הנוכחי שאתם קוראים עתה) אינה מניחה את הדעת, ובבירור מלמדת שיש מקום לשאול שאלות קשות באשר לזכאותו של ביהמ"ש לאמון הציבור. - הדברים אינם אמורים רק בשנאמר עד כה, כי אם גם בשיופיע בהמשך, - בכלל ההתייחסות שכאן.

- אין המדובר ברעיונות שגויים בלבד, - כי אם ברעיונות שאם נכנה אותם "הזויים" לא תהא בכך הפרזה כלשהיא. - יתכן ומקום שעוסקים בפס"ד בן 292 עמודים (כך בקובץ "Word") יש בכך כדי להתיש את העוסק בכך ולפגע בערנותו, - כשציינתי בתחילה לא קראתי את פסה"ד במלואו ויתכן שבכך זוכה אני ליתרון כלשהוא. - עם זאת, למותר לציין כמובן שאין בכך מחילה. - רעיונות המובאים בפסה"ד בקטעים המצוטטים (עד כאן ובהמשך) מנותקים מן המציאות עד כדי שבראייה מציאותית של הדברים, (ולא מופשטת, כמקובל בעולם המשפט) ובראייה כוללת, (ולא מפורקת למרכיבים הזוכים להתבוננות כל-אחד בנפרד, מתוך גישה חמרנית אשר אינה ערה לצרך להביט בפשטות גם בדברים השלמים כמות-שהם במציאות ולא רק ע"ג הנייר) עשויים הם להדמות לרעיונות של ילד צעיר בן כ-7 שנים אשר חשיבתו טרם בגרה וטרם הבשילה.

- קשים הם הדברים, - ובזויה היא המערכת, - וישפטו הקוראים כאן: -

"את שלוש טביעות הנעליים הזרות, ניתן להסביר במהומה ששררה עם גילוי הגופה",

"תא השירותים קטן וצפוף, ואין צורך בדמיון מפותח כדי לצייר את התמונה לפיה מאן דהו מנסה 'להיתלות' מעל המנוחה והאסלה - רגל פה (על מיכל ההדחה) רגל שם (על הקיר) - בעוד שני הפרמדיקים שנכנסו לתא בודקים אם המנוחה בחיים, מנסים להתחיל בחילוץ הגופה, צועקים בהתרגשות אחד לשני", -

ראשית, - ידוע לנו כי הרצח בוצע בשעה 14:00 בקירוב או קודם לכן בעוד שהגופה נתגלתה לא פחות מארבע שעות מאוחר יותר. - הגופה הייתה כבר קרה. לא היה הרבה מה לבדק. - אלמנטרי. - ובאיזה חילוץ של הגופה עשויים או אמורים הפרמדיקים להתחיל? - לא ברור שהשוטרים ינחו אותם שלא לשנות מתנוחת הגופה ולהמנע מכל פעולה העשויה לשבש את האפשרויות לדלות מידע מזירת הארוע? - (- עמית עצמו גם מציין שאחד הפרמדיקים מסר שקצין המשטרה שהיה במקום ביקש שלא להזיז את הגופה, - אבל אפילו אילולא כן, - זה לא מובן מאליו?) ומשום מה יצעקו הפרמדיקים אחד לשני? - כך מתנהלים דברים ע"י אנשי המקצוע? - מן הסתם לא. - אבל זה לא העקר.

- עוד באותו עניין: -

"אך גם בהנחה שלא נפקד מהרשימה אף אחד מהעוברים ושבים בזירה, מי לידינו יתקע כי מי מהם לא ניסה 'להיתלות' בתא השירותים משך שניה קלה על מנת לאפשר לאחרים לגשת לגופה, מבלי שבמהלך ההתרגשות והמהומה בתא הקטן והצפוף, הדבר נחרט בזכרונו? או שמא אף התבייש לחשוף זאת משנשאל על כך?",

- אז לכך שלאו-דווקא הייתה מהומה כבר התייחסנו. - אין סיבה להניח שאנשי המקצוע השונים האחראים לזירה ומשמשים בה רגילים להתנהל באי-סדר ובהעדר-מוחלט-של-שלוות-נפש. - סביר להניח הנחה מנוגדת, ושופט העוסק בפלילים במסגרת שגרת יומו סביר להניח שזכה להתוודע לדברים מסוג זה במידה כלשהיא. - לקושי "להיתלות" ע"פ דרכו של עמית התייחסתי מקדם. - העלייה אל המצב האמור-להיות-מתואר-לעניין-זה (ככל שקיים אפשרי כזה כלל) אינה עניין טרוויאלי ופשוט ואפילו אם ינסה מי דרך זו לא ימצא עצמו במצב הנשאף בתוך "שנייה קלה".

למעלה מכך: - אם אמנם כך היה הרי שלא המטפס בלבד צריך להיות מסוגל להעיד ולספר על כך, - כי אם כמובן בבירור גם אותו אדם שע"מ לאפשר לו גישה לגופה טפס הראשון באפן כה בלתי-סביר לנגד עיניו (- המשתאות, - לא יהא זה מופרך להניח) של משנהו, ובקרבתו הלמעלה ממיידית.

- גם נקודה זו הוחמצה בפסק-הדין.

אבל העיקר הוא בעצם הרעיון שפעולה כאמורה עשויה להחשב לסבירה ושהאפשרות שבוצעה בפעל בתנאים הרלוונטיים והמדוברים עשויה להחשב למציאותית.

"בהודעה הנוספת שנגבתה מהפרמדיק אייל בן משה ביום 3.1.2007, הוא ציין כי הוא וחברו נתבקשו כמה שפחות להסתובב בזירה, אך לא נשאל כלל אם ייתכן שמישהו אחר טיפס או עמד על האסלה/ניאגרה".

- גם לא נשאל כלל באם יתכן שאדם כלשהוא ערך נסיון ממשי - ולו קל, - לתרגל צעדים ידועים של ריקודי עם (או לחילופין גם מחול מודרני, או יתכן אולי גם ריקודי ג'אז החביבים על בני הנוער) בקצב כזה או אחר בתוך התא, או סביר יותר - ע"ג קורות הבטון שברום הקירות המפרידים בין התאים. זאת בפרט במדינה שבה ידועה חיבתם של נופשים לפזז ע"ג משטחי הבארים ובינות לכוסות המשקה שם. - אין חולק על כי לא היה המדובר בארוע מעורר חדוה, - ועם זאת אל לנו להותיר אפשרות כאמורה בלא בדיקה של ממש, בפרט לנוכח ההשלכות האפשריות באחריתו של דבר עם סיכומם של דברים והסקת המסקנות הרלוונטיות והנחוצות ע"י בית המשפט.

עדיין עוד דבר לפני שנתמקד בעיקר: - (הדברים שלהלן מתייחסים לציטוט שלפני האחרון)

"על אפשרות סבירה זו, ניתן להקיש מהעובדה שהמחלצים טיפסו וניסו להגיע לתא השירותים השני גם מלמעלה. כך, מעל מכסה האסלה, בתא השירותים הראשון, נמצאו מספר עקבות נעליים המתאימות בדגם לנעלי אחד הנוכחים בזירה, חובש בשם מרדכי בן צור, שאישר כי טיפס על האסלה בתא הראשון והניח ידיו על אדן הקיר המפריד בין התאים, אם כי מסר שלא נכנס כלל לתא השני. בדומה, סיפר גם צבי סופר, ואילו צבי נבו סיפר כי הוא כמעט בטוח שאחד השוטרים טיפס על הניאגרה בתא השלישי. על האסלה בתא הראשון נמצאה עקבה חלקית שזוהתה כמתאימה לדאודי, שסיפר כי עלה על האסלה ואולי גם על הניאגרה בתא הראשון (כל הפרטים מופיעים בטבלה בת/95).".

- והשאלה באם הדברים שכאן תומכים בגישתו של הכותב או להיפך. - חובש בשם מרדכי בן צור אישר שטפס על האסלה בתא 1 והניח ידיו על הקיר, - כך גם צבי סופר. (מי זה?) אדם בשם רמי דאודי מסר שעלה על האסלה ("ואולי גם על הניאגרה") בתא 1, - ואחר (צבי נבו) "כמעט בטוח" שאחד השוטרים טפס על הניאגרה בתא 3.

- מה אנו למדים מכך שטפסו מי על האסלה בתא סמוך והניחו ידיהם על הקיר המפריד? - אלו הציצו אל תוך התא. - ומשום מה? - משום שהיו ערים לצרך להזהר ולא לפגע במערך הפורנזי שבתוך התא. - שם מן הסתם כל פרט עשוי להמצא בעל חשיבות, (כשערה יחידה, לדוגמא, - שנמצאה בזמנו על גופת הנרצחת ונבדקה כידוע רק לאחרונה) וכל כניסה שלא לצרך עשויה להמצא מזיקה. - אלו יטפסו בתוך התא תוך דריכה על האסלה - כמעט נוגעים בגופה, - ומשם אל הניאגרה, והלאה תוך אחיזה איתנה בקירות למעלה מזה?! הדברים המתוארים ככלל דווקא מלמדים על הזהירות (המובנת מאליה) של הנוכחים במקום שמן הסתם אינם מעוניינים לפגע בעבודת המשטרה ובסיכויי-הסקת-המסקנות שבעקבות איסוף הממצאים הנסתרים שבמקום. - לעניין המסומן בצבע לעיל - ברור ומובן שהאנשים הרלוונטיים ("המחלצים") לא ניסו להגיע אל תא השירותים (מס' 2) "גם מלמעלה". (מעל הקיר) לא ניסו אלא לצפות אל תוך-התא מבלי להגיע למגע פיזי עם הנמצא בו. ולא ברור כמובן כיצד ניתן להגיע למסקנה אחרת.
(- לאפשרות הטיפוס ע"ג מיכל הדחה כזה-שניתן-לראות-בצילום התייחסתי מקדם ובהיות מיכלים מסוג זה שכיחים ככלל בכל מקום יכול כל המעוניין, ככלל, לבדק את הדברים בעצמו)^{[- 6 -]}

- וכאן הגענו לעקר הדברים: - (- התייחסתי כבר מקדם בשורות ספורות)

נרצחה נערה בת כ-14 שנה בביה"ס בו היא לומדת. הגופה נמצאה בתא נעול בחדר מחדרי-השירותים שבבית-הספר. - הרצח לא היה שגרתי וכמות הדם שניתז על קירות התא ומראה המקום היו יוצאי דפן. - לאחר גילוי הגופה למקום הגיעו כמובן כוחות משטרה ורפואה. הגופה הייתה מונחת על אסלת השירותים, על מכסה האסלה הסגור, על גבה, - כאשר היא מכסה את מרבית שטח האסלה\המכסה שם.
- לא היה באותו שלב כל רמז לזהות הרוצח או לטיב המניע.
- מובן, ולמותר לציין, שראיות פורנזיות אינן מפוענחות מיידית במקום ואינן מלמדות את שבידן (אם אמנם בידן) באפן מיידי.

- ועתה, - מה מבקש עמית לטעון? - בהנתן שהרצח בוצע בשעות אחה"צ המוקדמות (או הצהריים המאוחרות) והדברים נתגלו בשעות הערב מובן שמצבה של הגופה היה כזה שכל הדיוט מסוגל היה לעמד באפן חד-משמעי על כי הנערה אינה עוד בין החיים וכי אין המדובר במצב שבו בידי הרפואה המוכרת-לנו-היום להועיל בדבר. - סביר שעדיין היה על הפרמדיקים לבצע נוהל רשמי קצר של בדיקה ממוכשרת אבל המדובר ככלל בעניין פורמלי גרידא ותו לאו.

- מה הוא הרעיון שאותו שופט מכנה "אפשרות סבירה" ו-"השערה סבירה" בדבריו בהם אנו עוסקים? - לדרכו, - יתכן שנכנס אדם כלשהוא לתוך התא, - אולי שוטר, אולי פרמדיק, אולי אחר, - למטרה כלשהיא, - כאשר אחר מבין המצויים במקום אז, באותה עת, - נדרש גם הוא לגשת אל הגופה המוטלת ע"ג האסלה. מימדי התא אמנם קטנים כשמציין הנ"ל, וכשידוע ככלל לכל אדם, - ולכן, מטבע הדברים, ככלל, - נדרש היה הראשון לצאת ע"מ לפנות מקום לשני. עד כאן דברים פשוטים ביותר. - אבל, לדרכו של שופט-בית-המשפט-העליון זה, - קיימת האפשרות - אותה הוא מגדיר (והלכה למעשה אף במודגש) כ-"סבירה" כאמור, - שתחת לשוב לאחור ולצאת מהתא במצב האמור, - בחר הראשון הנזכר לטפס מעלה כמתואר: - ראשית רגל על האסלה בשטח המצומצם שנותר פנוי בהיות הגופה מכסה את מרביתה, - אז רגל שנייה אל מיכל ההדחה, (דבר לא קל כבר בשלב זה, - הביטו בתמונה) והלאה עד לדריכה ע"ג הקיר שמשמאל הגבוה כמובן מקומת אדם. - הזכרתי שמשום חולשת חיזוקי-מיכל-ההדחה הברורה ידרש להעזר בידיו עזרה מאסיבית ואיתנה באין כל אפשרות להעמיס על אותו מיכל משקל משמעותי לעניינינו. - ז.א. הוא צריך להחזיק בחזקה בקירות. - ולעניין המרחק בין הטביעה על הניאגרה לזו על הקיר המדובר כבר בקושי רב יותר מהנזכר קדם לעניין השלב הקודם. לדעתי נדרש אדם לפיגור שכלי ע"מ לנסות או לנקט פעולה או מעשה כה אוויליים ונעדרי-טעם. - לא ידוע לנו אודות כזה שנכח שם. - הניחו הצידה את עניין הפיגור השכלי, - לא רצוי ששוטה כלשהוא יתפס דווקא לנקודה זו בבקשו לחלק על דבריי. - אבל במקום מצויים לא מעט בני אדם, - אין המדובר במי שמצוי שם בגפו. - ענייני העיקרי במוזרות הקשה והתמוהה שברעיון המוצע, - גם מבלי לענות בפרטים (שהזכרתי) לעניין טעמים שונים הנוגדים את סבירות-האפשרות, - הרי שבהתבוננות רצינית ומלאה די באינטואיציה בריאה ע"מ לעמד על כי האפשרות המדוברת אינה דבר שעניינו במציאות - כמות שהיא, - חיה וקיימת, כלל, - כי אם רעיון מופשט שאין לו קיום אלא ככזה וישלל מיידית ע"י כל אדם שביכלתו לראות את הדברים כאדם בוגר ורציני. זה הזוי. זה מטורף. הסבירות הרלוונטית היא כה נמוכה שאין מקום לתת עליה את הדעת כלל. - בלשון מדוברת הייתי אומר שהאיש הזה חולה. הוא העולה מפסה"ד. - אנחנו לא מדברים על נערים שמשתעשעים בשירותים, - אנחנו לא מתייחסים לבילוי שובב, - אנחנו גם לא עוסקים במקרה שבו המדובר בעוברי אורח שנתקלו במקרה שנתקלו בו ברחוב או במקום פתוח אחר, - המדובר במצב הידוע שבו באתר סגור ומצומצם נכחו אנשי מקצוע שעניינם בדברים מסוג זה ואשר בו משתדלים כל הנוכחים אף מבלי שיתבקשו להמנע מכל מגע מיותר עם המצוי בזירת-הרצח מתוך הסיבה המובנת שצפוי איסוף הראיות לשם נסיון איתור הרוצח שלא הטריח עצמו לחתם את שמו ע"ג הגופה כבאחריתו של מכתב. - "סביר" - הוא בדיוק מה שהרעיון הזה אינו. "סבירה" - היא בדיוק מה שהאפשרות הזו איננה. "סבירה", - היא במדוייק שההשערה המועלית לא הייתה ולא תהיה.

- ואין המדובר בשגיאה גרידא. ציינתי. - תמונת הדברים כ"כ נוגדת את סבירות הרעיון המוצע שאפילו אילו היה המדובר בדיון סתמי בבי"ס תיכון בו מנסים התלמידים לבאר את שהתרחש לא היה ביכולות-המנטליות-המשתקפות-מהצעת-הרעיון כדי להניח את הדעת.

- מובן שאיש לא היה נוהג כשטוען עמית כי יתכן. - הדמיון - בּּשָׁווֹתֵנוּ בנפשנו את המצב ואת הסיטואציה - הוא שיצביע וילמד עד כמה מרוחקים הדברים מן המציאות. - אם ניתן דעתנו גם על נפשו של האיש המצוי במקום, - (דבר שאינו כה מורכב) ועל הרתיעה הברורה שתעלה גם אם לרגע של שטות יעלה בנפשו רעיון כמדובר, - אשר אך העובדה כי עלה בליבו תעורר בושה קלה לעניין הטפשות המסתברת מכך. - סוף - שכלשונם של שופטים, - המדובר כאן בהתייחסות שמוטב היה אילולא עלתה ונכתבה, ולא כלשונם של שופטים, - מלמדת היא לכאורה כי אין למערכת [המשפטית] את הכישורים והיכולות אשר מקום לצפות - מצד הציבור, - כי יהיו לה.

- בסעיף 51, בפתח דבריו, - בציטוט הארוך הראשון לעיל, - כותב השופט האמור, - "לטעמי, זו הראיה היחידה, שאינה מתיישבת עם מארג הראיות הצפוף שנזקף לחובתו של המערער". - קרי בהתייחס לסוגיית העקבות הזרים שבה דובר עד כה. אבל בכך אומר הוא למעשה שלעניין שאלת-הסכין-המשוננת אין משקל כלשהוא בנידון.

- והוא הנושא הבא כאן.

- הכותרת היא "הסכין: 'משונן או לא משונן' - האם זו השאלה?".

ולהלן סעיפים 25-31: -

כמקדם,

- הנה: -

- "25.   לטעמי, נושא הסכין חרג מכל פרופורציה, ומשעסקינן בפרופורציה, אקדים ואבהיר כי ענייננו בפחות מסנטימטר אחד. אסביר.

           גרונה של המנוחה שוסף באופן שאף אחד מהמומחים לא יכול היה להביע דעתו בביטחון לגבי כיווני החתכים ולגבי הסכין בו בוצע המעשה, אם משונן או חד. איננו עוסקים אפוא ישירות בחתך בצוואר, הוא החתך שהביא למותה המיידי של המנוחה.

           על הסנטר נמצא חתך שניתן להבחין בו, ואשר צולם כבר בזירה, שאורכו כ-3 ס"מ. גם לגבי חתך זה כשלעצמו לא ניתן לדעת אם בסכין חד או משונן עסקינן. איננו עוסקים אפוא ישירות בחתך זה.

          מהקצה השמאלי של החתך בסנטר נמתחת שריטה באורך 0.5 ס"מ, ומהקצה הימני נמתחת שריטה באורך של 0.8 ס"מ. בעקבות הגדלה של צילום הנתיחה ולאור הקווקוו העדין של השריטה, המורכב מ-8 נקודות במרחקים הנחזים להיות כזהים כמעט, הסיקה ד"ר פורמן כי החתך בסנטר נגרם מלהב משונן. מכאן קצרה הדרך למסקנה הבאה: אם השריטה הקטנטנה בהמשך החתך בסנטר נובעת מסכין משונן, הרי שהחתך בסנטר נגרם מסכין משונן, ומאחר שהרוצח מן הסתם לא החליף סכינים במהלך הרצח, הרי שגם החתך בצוואר בוצע בסכין משונן. הנה כי כן, 8 נקודות מקווקוות-עדינות מובילות למסקנה זו.

26.    השאלה אם להב הסכין משונן אם לאו, הפכה כמעט לדגל של ההגנה בערעור. כאמור, ובאופן חריג, ניתנה בכך להגנה האפשרות "למקצה שיפורים", לאחר שבערכאה הדיונית אפילו לא חקרה את המערער בנושא.

          ההגנה חזרה אפוא לבית משפט קמא והפעם הציגה את חוות דעתה של ד"ר פורמן. נספר כי ד"ר פורמן עבדה תחילה במכון הפתולוגי. בהמשך, עזבה את המכון והחלה לעבוד עם ד"ר קוגל במכון פרטי בשם מד"ן. היא ישבה עם ד"ר קוגל במהלך פגישתו עם צוות ההגנה הקודם של המערער עובר למתן חוות דעתו מטעם ההגנה, וחוות דעתה הנוכחית ניתנה בעת שד"ר קוגל עדיין עבד במד"ן. בית משפט קמא ביקר בחריפות את חוות דעתה של ד"ר פורמן, אך חברי ביסודיותו ובכישרונו נכנס לעובי הקורה, ניתח כל תג ותג בחוות הדעת, והפך לחלוטין את מסקנות הערכאה הדיונית בנושא זה.

27.     איני רואה להידרש לכל תג ותג בדרך הניתוח של חברי, השופט דנציגר, את חוות דעתה של ד"ר פורמן. אומר בקצרה, כי לאחר שעיינתי בהגדלות התצלומים של החתך, כפי שמופיעים בחוות הדעת, אכן ניתן להבחין בקווקוו עדין של כ-8 נקודות, ולהסיק מכך כי מדובר בסכין משונן. עם זאת, לא אכחד כי תזה זו כלל אינה נקייה מספקות בעיני. כך, בהנחה שאותן 8 נקודות עדינות משקפות 8 שיניים של סכין משונן, הדבר מתיישב עם סכין משונן קטן, שהמרחק בין שן לשן הוא מילימטר אחד (בצילום עליו מתבססת חוות הדעת של ד"ר פורמן ניתן לזהות 8 נקודות באורך כולל של 0.8 ס"מ), אך קשה להניח כי הרוצח השתמש בסכין כה קטן, בעוד שבסכין גדול יותר, המרחק בין השיניים הוא גדול יותר.

         לא כך לגבי צברים ב' ו-ג' שבקושי ניתן להבחין בהם והייתי נזהר מלהסיק מסקנה מאותם צברים שכמעט בלתי ניתן לראותם.

         אני מצטרף אפוא, גם אם בדוחק, למסקנתו של חברי לפיה יש לקבל את חוות דעתה של ד"ר פורמן כי בסכין משונן עסקינן, אלא שאיני סבור כי היא כה משמעותית לתיק. אסביר את דברי.

28.    ד"ר זייצב קבע בחוות דעתו כי להב של סכין יפנית או להבים דומים יכלו לגרום לפצעי חתך בגופתה של המנוחה. המערער סיפר כי השתמש בסכין יפנית, אחד מהסכינים ששימשו אותו בעבודתו. המערער אפילו לא נשאל בחקירתו במשטרה או בבית המשפט, אם השתמש בלהב משונן אם לאו. כאמור, בהתחשב בכך שההגנה העלתה נושא זה "על ראש שמחתה" ניתן היה לצפות לחקירה מקיפה של המערער בנקודה זו. בהיעדר חקירה של המערער על סוג הלהבים בו השתמש, אני סבור כי ממילא לא ניתן להסיק על חוסר התאמה בין הודאותיו של המערער לבין ממצא אובייקטיבי בתיק. מה עוד, שלהב הסכין לא נמצאה, לאחר שהושלכה על ידי המערער.

        המערער עבד עם מספר סכינים יפניות מסיביות. אכן, במחסנית שנמצאה ברשותו של המערער נמצאו מספר להבים חדים, אך מי לידינו יתקע כי המערער לא סיים לצרוך מחסנית עם להבים משוננים לסכין יפנית? רוצה לומר, כי אין להסיק מה"אין" במחסנית על להבים אחרים בהם השתמש המערער. ומי לידינו יתקע כי לא השתמש בסכין לעבודות רובה, שגם את הלהב שלו ניתן להחליף? (ביום הרצח סיים המערער את עבודות הרובה במקלט). ובכלל, בסופו של דבר, המערער נטל עמו את כלי העבודה איתם עבד. מי לידינו יתקע, כי כל כלי העבודה שאיתם עבד ביום הרצח, נותרו כפי שהם, כאשר המשטרה הגיעה אל המערער ותפסה את הכלים לאחר שכבר עבד אצל ג'נאח. אזכיר כי המערער סיפר מיוזמתו לארתור כי השליך את הלהב אך ניקה היטב את הידית של הסכין. המערער מסר בחקירתו כי שבר את להב הסכין בה השתמש, והמשטרה לא חסכה במאמצים לאתר את הלהב, ואף שברה את הריצוף במקלט וערכה חיפושים בערימות של פסולת בנין. אלא שלארתור סיפר המערער כי את הלהב והמכנסיים השליך למקום בו שופכים בטון, והוא בטוח כי לא יימצאו לעולם. בהזדמנויות אחרות מסר המערער גרסאות שונות, כמו שהשליך את הלהב בדרכו הביתה.

29.     זאת ועוד. כאמור, כל התזה של להב משונן מתבססת על מספר נקודות זעירות שהמרחקים ביניהן נחזים להיות כמעט זהים, כפי שנכתב בחוות דעתה של ד"ר פורמן. מי לידינו יתקע, כי במהלך העבודות של הריצוף וחיתוך הקרמיקה, הלהב בו המערער השתמש לא השתפשף על עצם אחר, ועקב כך קיבל הלהב, ולו בחלק קטן, את צורת השינון?

         ואכן, מעניין לציין כי בהודאתו-חקירתו של המערער ביום 21.12.2006, עוד הרבה לפני שהשאלה "משונן או לא משונן" עלתה בכלל על הפרק, מספר המערער ביוזמתו כי השחיז באבן את להב הסכין עמה רצח, והשליך את האבן וחלקי הלהב בדרכו הביתה, אך סרב להצביע על המקום בו השליך חפצים אלה (ת/29, קלטת 1, בעמ' 37-30). לא נעלם מעיני כי המשמעות הרגילה של המילה "השחזה" מתיישבת עם השחזה של להב חד, אך גם אם נתכוון המערער לכך, הרי שבהשחזה על אבן, הסכין יכולה להשתפשף ולהיעשות משוננת ולו במקצת ולו בחלק מהסכין. אף לא למותר לציין כי המערער עבד גם עם דיסק, שבאמצעותו ניתן להפוך תוך שניה להב חד ללהב משונן.

30.     חברי ציין כי האפשרות שהעלה בית משפט קמא, שמא נגרמו הצברים עקב שימוש בסכין שחוק, לא גובו בחוות דעת של מומחה אלא בספרות כללית שהציגה המאשימה. אולם מדובר בעניין של הגיון, וכפי שההגיון יכול להביא למסקנה כי קווקוו של 8 נקודות עדינות במרחקים שנחזים להיות זהים מקורו בסכין משונן, כך ההגיון יכול להביא למסקנה כי להב הסכין השתפשפה או הושחזה באופן שהביא לשינון של חלק מהלהב, שמא חלק קטן ביותר, בהתחשב בכך שאנו עוסקים בקווקוו של מספר נקודות ברצף שאורכו פחות מס"מ אחד.

31.     לסיכום, בהינתן העובדה שהמערער השליך את הלהב וזה לא נמצא עד היום; בהינתן העובדה שהמערער אפילו לא נשאל על ידי ההגנה בעדותו בבית המשפט אודות להב הסכין; בהינתן שד"ר קוגל מטעם ההגנה מצא לחוות דעתו בנושא אחר הקשור בסכין ולא נתן כלל דעתו לשאלת השינון, על אף שהטענה כבר הועלתה על ידי ההגנה במסגרת חוות דעתו של פלג; בהינתן כי קבלת חוות דעתה של ד"ר פורמן בנושא זה, בניגוד לדחייה החד-משמעית של מסקנותיה בערכאה הדיונית, מהווה חריג בולט לכלל אי התערבות ערכאת הערעור; בהינתן האפשרות כי ברשות המערער אכן היה גם להב משונן (כאמור, ההגנה חדלה מלשאול את המערער על אפשרות זו); בהינתן שהמערער עצמו סיפר כי השחיז את הלהב; בהינתן האפשרות כי להב לא משונן קיבל צורת שינון, ולו בחלקו הקטן ביותר, במהלך השימוש הרגיל בו – בהינתן כל אלה, אני סבור כי משקלו של הנושא "משונן או לא משונן" הוא זעיר, כמו הנקודות הזעירות ליד החתך בסנטר, ששימשו בסיס למסקנה כי בלהב משונן עסקינן (וככל הנראה של סכין קטן).

         ממילא, איני סבור כי בשל נושא הסכין יש להפחית "הפחתה של ממש", כדברי חברי (בפסקה 278), ממשקל ההודאות.".

עמית מיודענו שוב מפליג למחוזות הדמיון הקרובים יותר לספרות מסוגה של "אלף לילה ולילה" מאשר למציאות.

חלקם של הדברים מנותקים מן המציאות, - וחלקם יסודם בבורות שניתן היה בבירור להמנע ממנה ע"י בירור מתאים.

- יתכן וע"פ הכללים המנחים את הראייה המקובלת בעולם המשפט ושל המשמשים בו, יש להטיל את חלקה של האשמה לכל הפחות על עו"ד המייצגים את הצדדים בהליך בפני ביהמ"ש. עם זאת, האם צריך נאשם במשפט פלילי להבין כי אחריותו של ביהמ"ש מוגבלת לעיכול המוגש לו לפיו כתינוק בן יומו בידיהם האמונות (- במקרה הטוב, ז.א.) של התובעים והסנגורים, בכפית מתאימה, - וככל שתהא תזונתו זו לקויה - יהיה זה הנאשם שישלם את המחיר? תשובתם של רבים תהיה כמובן חיובית. ויתכן גם מתוך לעג קל כלפיי אני שאינני מבין את המערכת.

תמצא לדברים מסוג זה התייחסות גם בהמשך. אך ככלל, יש לציין, - שאם לעיתים קרובות תשאל השאלה באם ניתן לראות דבר מתוך חלקי פאזל המובאים בפני בית משפט, - ומבלי להתייחס כרגע מיידית לתשובה על השאלה האמורה, - נראה עדיין שאת השאלה באם נעשה כל שניתן לעשות כדי שיובאו כל החלקים האפשריים בפני בימ"ש לצרך התבוננותו בתמונה הרלוונטית, לא נהוג לשאול. (וניתן לשאול גם מהו מצב הדברים באם יאמר או יטען מי "אני רואה בית" - במקום מסויים וידוע ומזוית ראייה קיימת שנבחרה, - ולאחר מכן משישנה את זוית ראייתו, ויגש וילך ויתבונן אל אותו המקום האמור ממקום אחר, - תחת הבית שעמד שם קדם לכן יראה עץ? - נראה כי לעניינינו הוגשו דברים לביהמ"ש על מגש של כסף, - אשר גם אם יחזיק מי בסברה שרומן זדורוב אמנם מסר הודאות אמת עדיין לא קיימת אפשרות לטעון כי בירורם מיותר, - (ונראה גם כי כל ראייה נוספת שעולה לאחרונה שבה ותומכת באותם דברים) אלא שכנזכר-כבר-מקדם בתחילת-הדיון-בנושא-הראשון-כאן, - בחר ביהמ"ש לדחות את הבקשה-לעיסוק-בהם ולאטם את אזניו משמוע, - ולחסך בתוך כך, כמובן - בזמנו היקר.)

- לגופו של עניין: -

עמית מקבל את הטענה כי ניתן אמנם להסיק, כדבריה של ד"ר מאיה פורמן, - כי הסימנים אליהם התייחסה שנותרו על הגופה, - נתקבלו ע"י סכין משונן. (- "אומר בקצרה, כי לאחר שעיינתי בהגדלות התצלומים של החתך, כפי שמופיעים בחוות הדעת, אכן ניתן להבחין בקווקוו עדין של כ-8 נקודות, ולהסיק מכך כי מדובר בסכין משונן", "אני מצטרף אפוא, גם אם בדוחק, למסקנתו של חברי לפיה יש לקבל את חוות דעתה של ד"ר פורמן כי בסכין משונן עסקינן", - סעיף 27 לעיל)

- ז.א. שהמחלוקת שהייתה קיימת קדם לכן, - בביהמ"ש המחוזי, - איננה עוד, - ולא קיים ספק שהרוצח או הרוצחת עשו שימוש אמנם בסכין בעלת שינון. - בהתאם גם לדבריו של אלכס פלג בשלב מוקדם יותר. - לא נראה שאפילו הפרקליטות (שהאמת כידוע נר לרגליה בכל אשר תפנה) תעז עוד לנסות ולטעון שאפילו לסברתה הפרטית היא, - ויהיו הדברים אמורים באשר יהיו, - אין הדברים נכונים.

- אעיר שאעפ"כ לא הטרחתי את עצמי לקריאת דבריו של השופט זילברטל ואינני יודע באם נאמר דבר על ידו בסוגייה, ואם נאמר מהו שנאמר.

- יחד עם זאת, - עמית מבטל באופן קטגורי את חשיבותם או משקלם של הדברים, - עד כדי קיצוניות: - "לטעמי, נושא הסכין חרג מכל פרופורציה, ומשעסקינן בפרופורציה, אקדים ואבהיר כי ענייננו בפחות מסנטימטר אחד", (סעיף 27 מייד בפתיחת הדברים) ו-"אני סבור כי משקלו של הנושא 'משונן או לא משונן' הוא זעיר, כמו הנקודות הזעירות ליד החתך בסנטר, ששימשו בסיס למסקנה כי בלהב משונן עסקינן". (סעיף 31, משפט לפני האחרון)

בטחונו בדרכו מוזר, בפרט לנוכח ריקנותם של שיקוליו כפי שיובהר להלן.

- אתייחס לדברים כסדרם: - ראשית, - קשה לי להבין משום מה טוען עמית כי שינון במרווחים של 1 מ"מ - "מתיישב עם סכין משונן קטן" - "בעוד שבסכין גדול יותר, המרחק בין השיניים הוא גדול יותר". - בפרט בעת שידוע לנו - נראה, - איזה הוא הסכין בו עשתה שימוש א.ק. ע"פ דבריו של בן זוגה מן העת הרלוונטית. - ז.א. שניתן להשוות ולבדק, כעניין של עקרון, - (נכון שבפעל יקשה ממרחק הזמן) את ההתאמה - הברורה - או העדרה, - לעניין זה. ישנם כמובן חכמים שיקומו ויטענו כי אותו סכין ניטל ע"י המשטרה קדם למועד הארוע ולכן לא יתכן שדבריו של א.ח. משקפים את המציאות. - דוגמא היא לקוצר רואי שבחשיבה אפיינית למערכת המשפטית: - אם מצבה הנפשי של א.ק. היה כשהיה, - (ולעניין זה ככל הידוע לי אין מחלוקת) ואם היה בכוונתה לבצע את המעשה הידוע למפרע, - ואם ניטל ממנה הסכין (שא.ק. מציין גם את החנות המדוייקת בה נרכש) ע"י המשטרה כאמור, - הרי שבנקל שאין דומה לו נוכל להניח ששבה לאותה החנות ורכשה שוב סכין מאותו הדגם קדם לביצוע הרצח. - יצדק המזכיר שדברים אלה לא היו ידועים ליצחק עמית, וכשציינתי בתחילה - שלא באשמתו דווקא.

- אבל גם בהתעלם מכך, - מנין הקביעה האמורה? - ניתן להתרשם שאין שופטים מומחים לדבר אלא להתחפרות בדין. - אם איננו עוסקים בציד לוויתנים, - אינני רואה כל יסוד לקביעה מסוג זה דווקא. - כשנראה בהמשך, - נראה שדווקא להבים משוננים של סכין יפני הינם בעלי מרווחים גדולים יותר. - גם אין רוצח המתעתד לרצח נערה צעירה בבי"ס מצוייד כחייל קומנדו, - חשוב ביותר לדידו להגיע ולעזב את המקום בצינעה ומבלי לעורר חשד ולכן סכין גדול במיוחד לא יתאים לצרכיו דווקא. - עוד אם התכנון המוקדם היה לעניין ביצוע המעשה בתא השירותים, - ששם ניתן להגיף את הדלת ולהמצא נסתר מעין רואה, - אז יש גם לתת את הדעת על כי השימוש בסכין גדול במרחב כה צר לא ימצא נוח דווקא ויעדיף המתכנן כלי במימדים קטנים יותר שלא יגבילו בתנועתו שם.

- ככלל עשוי כל אדם לבדק במטבחו, - וניתן גם לצפות בסרטון הזה, - שאשוב אליו בהמשך.

בהתייחס לנקודה הבאה, - אדרש שלא להתייחס כבסדר הדברים בדבריו של עמית,- וממילא אין לכך חשיבות.

- המדובר בנקודה קשה.

- (- ...) "במחסנית שנמצאה ברשותו של המערער נמצאו מספר להבים חדים, אך מי לידינו יתקע כי המערער לא סיים לצרוך מחסנית עם להבים משוננים לסכין יפנית? רוצה לומר, כי אין להסיק מה'אין' במחסנית על להבים אחרים בהם השתמש המערער.". (- ההתייחסות כלה לנושא זה בדבריו של עמית בסעיף 28, - גם הציטוטים שבהמשך)

- ע"פ התזה שעל-פיה הורשע זדורוב בוצע הרצח באמצעות סכין יפני.

- יודע כל אדם, ככלל, - כי לסכינים מסוג זה להב חלק וישר, ללא שינון.

עניינינו כאן כמובן בכך שנמצאו סימנים ע"ג הגופה אשר מהם מסתבר כי נעשה שימוש בעת הרצח בלהב משונן. - עיסוק הדברים הוא בכך שאין העובדה מתיישבת עם האמור לעיל. כמסתבר, בהמשך לכך, - מצא מי מטעם התביעה דבר מה ברשת האינטרנט ממנו עולה כי קיימים גם להבים משוננים לסכינים מסוג זה. המסמך הוגש לבית המשפט וסומן שם בסימון ת\823, אבל נראה שלא ניתן לאתרו ברשת.

- העניין הוא בכך, - ועובדה זו, ככל שניתן להבין, הוחמצה לחלוטין ע"י ביהמ"ש, - שלהבים מסוג זה הם דבר נדיר ביותר.

סביר להניח, שאדם הנזקק ללהבים מסוג זה, מן הסתם לצרך ספציפי בתחום שבו הוא עוסק, - ידע גם היכן ניתן להשיגם, - אבל הכלל הוא, - שרצפים, וגם בעלי מקצוע אחרים העוסקים בסביבה מקצועית דומה - כעבודות גבס, אלומיניום, שיפוצים וכיוצא בזה, - לא זו בלבד שאינם משתמשים כלל בלהב משונן, - אלא שאף לא ידוע להם דבר קיומו של להב מסוג זה. - כך גם בהתייחס לעובדים בחנויות לחמרי בניין, - אם תשאל (- או תשאלי) שם אודות מוצר כאמור יסתבר כרגיל שגם שם לא שמעו אודותיו. (בנוסף לכך - עובדי גבס, - כדוגמא, - מרבים להשתמש בסכין כאמור לחיתוך ציפוי הקרטון של מחיצות-הגבס ע"מ להתאימן לגודל הרצוי; אנשי-אלומיניום עשויים להשתמש בו ע"מ להסיר את שאריות הסיליקון לאחר התייבשותו; - אבל לרצף ככלל אין שימוש לכלי במלאכתו: - הוא ידרש לו בפתיחת שקיות הדבק ולצרך פתיחת אריזות הקרטון של האריחים, - (המהודקות לעיתים ברצועת-פלסטיק-דק או ארוזות בנוסף גם בניילון) נכון אמנם שבעבודות מסוג זה תמיד עשוי להמצא שימוש שאינו-צפוי-דווקא לכלי המצוי-כל-כך, - אבל בעבודות ריצוף הכלל-הוא שאין שימוש לכלי למעלה משני הצרכים הנזכרים כאן.)

- ההסתברות שעשוי היה להמצא להב מסוג זה בין כליו של רומן זדורוב (משמע, בפעל, מחסנית) או שעשה שימוש בכזה הינה בקירוב טוב אפס מוחלט. - אם תרצו, - כהסתברות שיחזיק שופט בתיקו או בין כליו בקבוק דיו המיועד לכתיבה-באמצעות-נוצה חרף העובדה הידועה שכרגיל מקליד הוא את דבריו ע"ג מחשב. - אין לאיש צרך לתת אמון בדבריי אני כאן לעניין זה: - הדברים ידועים מן הסתם לכל העוסק בתחום או הקרוב לו ויכול כל החפץ בכך לפנות אל כל שיבחר ולשאול כרצונו.

כדלקמן: - "המערער אפילו לא נשאל בחקירתו במשטרה או בבית המשפט, אם השתמש בלהב משונן אם לאו"; - "המערער עבד עם מספר סכינים יפניות מסיביות. [- כפי הנראה 18 מ"מ] אכן, במחסנית שנמצאה ברשותו של המערער נמצאו מספר להבים חדים, אך מי לידינו יתקע כי המערער לא סיים לצרוך מחסנית עם להבים משוננים לסכין יפנית? רוצה לומר, כי אין להסיק מה-'אין' במחסנית על להבים אחרים בהם השתמש המערער.", - "ומי לידינו יתקע כי לא השתמש בסכין לעבודות רובה, שגם את הלהב שלו ניתן להחליף?"^{[- 7 -]}, ו-"ובכלל, בסופו של דבר, המערער נטל עמו את כלי העבודה איתם עבד. מי לידינו יתקע, כי כל כלי העבודה שאיתם עבד ביום הרצח, נותרו כפי שהם, כאשר המשטרה הגיעה אל המערער ותפסה את הכלים לאחר שכבר עבד אצל ג'נאח.".

- עמית מניח, ולהגנתו צריך לציין כי איש, במסגרת ההליך, - לא ציין בפניו אחרת, ז.א. שגם ההגנה הוותה עיוורת למובן מאליו בנקודה זו, - שהאפשרות שנמצאו להבים משוננים בכליו של הרצף שבנידון אינה חורגת מגדר הסביר, - וכי הדבר יתכן, - והשאלה בפעל אינה אלא באם נתגלו או נמצאו להבים מהסוג המדובר במסגרת החקירה.

- כאמור, - המצב לחלוטין אינו כזה. - הבורות, כאן, של כל הצדדים, - היא משמעותית, - ודבריו של יצחק עמית בנקודה זו ובעניין זה ב-99% ומעלה נעדרי משמעות.

- פרט לכך עדיין לאותו עניין, -כידוע וכמצויין דֻּבָּר ב-8 סימנים - במרווחים שניתן לעניינינו לראות אותם כקבועים, - של 1 מ"מ, - כאשר מן הצילום ניתן גם להבחין שהמדובר בשיניים בעלות חוד.

- ז.א, - מובן מאליו, שהלהב באמצעותו נוצרו אותם סימנים צריך להתאים לכך.

- אם ידובר בשיניים מעוגלות או במרווחים גדולים יותר ישלול הדבר כמובן את האפשרות.

- ניתן ראשית לצפות בסרטון הזה שקושר גם מקדם:

- יש להסתייג מהדברים לעניין העובדה שקיימים סוגים שונים של להבים משוננים ואילו היינו חפצים להניח שהרצח בוצע בסכין יפני תוך שימוש בלהב משונן אין לנו כל אינדיקציה שהלהב היה דווקא זה הנראה בסרטון. בנוסף לכך הרצח בוצע ב-2006 והסרטון הוא משנת 2016. - השאלה המהותית יותר היא באשר לשהיה קיים או זמין בארץ בזמן הרלוונטי. - בהינתן שהמדובר כאמור בפריט נדיר ביותר שמעטים הצורכים אותו, - ניתן להניח שניתן ליצור קשר עם המשווק או המשווקים (ככל שקיימים) של המוצר או המוצרים בארץ ושניתן יהיה עדיין לברר באמצעותם מה הוא שהיה מוצע מטעמם בעת האמורה. עם זאת אינני עורך דינו של זדורוב ופעולה כאמורה חורגת מגדר שיעשה על ידי לצרך הבאת הדברים הנכתבים כאן.

עם זאת, - אעפ"כ - בניסיון לחיפוש ברשת - להבים משוננים לסכין כאמור שנתקלתי בהם (מצאתי שלשה בלא למנות את הלהב שבסרטון) היו בעלי שינון רחב יותר במידה ניכרת מאשר 1 מ"מ.

כמו הלהב הנראה בתמונה וכמו אלו שתוכלו לצפות בהם כאן וכאן.

ניתן להתרשם, שכזהו הכלל דווקא, - ושבד"כ יהיה המדובר במרווחים של 2 מ"מ ומעלה.

- בהמשך לכך (וקדם לכן ע"פ סדר הדברים בדבריו של עמית) מוטרד עמית מכך שזדורוב לא נחקר (בביהמ"ש, וגם לא במשטרה) בהתייחס לשאלה בדבר אפשרות השימוש בלהב משונן, כאמור: - (- כנזכר קדם, - ההתייחסות הינה מסעיף 28)

"המערער אפילו לא נשאל בחקירתו במשטרה או בבית המשפט, אם השתמש בלהב משונן אם לאו"; - "כאמור, בהתחשב בכך שההגנה העלתה נושא זה 'על ראש שמחתה' ניתן היה לצפות לחקירה מקיפה של המערער בנקודה זו"; - "בהיעדר חקירה של המערער על סוג הלהבים בו השתמש, אני סבור כי ממילא לא ניתן להסיק על חוסר התאמה בין הודאותיו של המערער לבין ממצא אובייקטיבי בתיק. מה עוד, שלהב הסכין לא נמצאה, לאחר שהושלכה על ידי המערער".

אזי, ראשית - כאמור - היה ונשאל זדורוב בעניין, - כל שהיה בידו להשיב - ניתן להעריך בסבירות כמעט ודאית, - הינו שמעולם לא נתקל בלהב מסוג זה, - ואף לא שמע על אודות להב כאמור, - ולמעלה מכך אין בידו להועיל בדבר לביהמ"ש בעניין זה. - ולא זדורוב בלבד, אלא שהכלל הוא שכל רצף אשר היה נשאל בעניין זה משיב היה כך.

- וכך גם היה וזומנו לדוכן העדים שני מעבידיו, - (בהתאם לנזכר-בפסק-הדין) הראשון שהעסיקו במועד הארוע והאחר אשר בחזקתו נמצאו כלי העבודה במועד מאוחר יותר, - נותנת הדעת בבהירות רבה כי אף מהם שומעים היינו את אותם הדברים עצמם. - וגם במידה ומאותר היה בעל החנות ממנו נרכשו המוצרים ע"י זדורוב או ע"י מי ממעבידיו, - קרוב לודאי שגם לו נודע היה לראשונה על קיום להבים משוננים כאמור מתוך עניינינו-זה-אנו וכי קדם לכן לא שמע אודות דבר מסוג זה.

(- מובן שאם קיימים להבים מן הסוג האמור (אף כי ככל שניתן להבין מפסה"ד לא ברור באם המוצג במוצג ת\823 אותר או נמצא בארץ או בחו"ל) אזי קיים גם מי המשווקם, - אבל אעפ"כ עדיין במרבית החנויות אין המוצר מוכר כלל)

- קרי בפעל מקומה של החקירה להצטמצם לידי כך.

- וככל שאין הדברים ברורים למי, - נכונות דבריי לעיל - ניתן להגדירה כמן המפורסמות, - (והכוונה כאן כמובן לא למונח המשפטי) וידועים הדברים ככלל, וגם לא רק ככלל, לכל העוסק בתחום והמצוי בו, ובאפשרות כל המטיל ספק בדברים לפנות אל-אשר-יחפץ ולברר בנקל בכוחות עצמו.

- רוצה לומר כי מן הבחינה המהותית המדובר בחקירה של לא כלום ובנקודה שביסודו של דבר אין לה משקל כלל, - ולעניין זה דבריו של עמית המשתמשים במונח "חקירה מקיפה" לעיל מלמדים על ובדבר עומק הבורות של כל הצדדים (גם דנציגר לוקה בעניין זה, וגם ההגנה נראה שלא הייתה מודעת לנאמר כתביעה וכביהמ"ש) והריחוק מהמציאות של ההליך המשפטי שאינו מודע לעובדות המקרים כהוויתן.

- דנציגר מציין, בתגובה לדברים האמורים, כי גם התביעה "לא ראתה צורך לחקור את המערער בנושא זה", וכי "למותר לציין כי נטל הוכחת האשמה מוטל על המשיבה ואין להפוך את היוצרות בהקשר זה", - אבל פרט לכך הלוא המוצג ת\823 הוגש ע"י התביעה, ע"י הפרקליטות, - ולכן נראה כי מטבע הדברים מקום גם לצפות כי היא תהיה זו שתבדק את משמעות העולה-לכאורה-מתוכו בחקירה ככל שצורך בכך.

- עוד, - ברור לכאורה, - כי הן להגנה והן לתביעה לא היה מניע כלשהוא להמנע או לחמק מחקירה בנידון או מבירור הדברים, - וככל שעולה הבנתי אין המדובר אלא בשגגה גמורה משני הצדדים. - האם חפצים אנו שבשל מקרה של היסח הדעת מצד עורכי הדין של צד כלשהוא - והובהר לכאורה שהמדובר כמובן בהיסח-הדעת שבתום לב - יבלה אדם (- אשר אף אין השגגה שגגתו) שנים לא מעטות במאסר? - מובן שלא. האם יחפצו בכך השופטים? כנ"ל. כך שגם מבחינה זו אין להפך את הפרוצדורה לזו המכריעה בניגוד גמור לשכל הישר.

- ועוד שאלה היא משום מה לא מזכיר עמית, באמרו כי "ההגנה העלתה נושא זה 'על ראש שמחתה'", - את העובדה הידועה והמפורסמת כי התחלפה ההגנה בהליך? - בנסיון לחיפוש המילים "משונן" או "משוננת" בסיכומי-ההגנה שבאחרית-גילגולו-הראשון-של-ההליך-בביהמ"ש-המחוזי אין המלה "משוננת" מופיעה כלל, והמלה "משונן" מופיעה הופעה יחידה ושלא לעניינינו. ז.א. שעורכי-הדין-שפיגל לא טענו כלל בנידון בסיכומיהם שם; - ניתנת האמת להאמר, לעניות דעתי, שתמוהים הם דבריו של השופט עמית המדוברים.

- ועדיין בהתייחס לדבריו באותו עניין: - "מה עוד, שלהב הסכין לא נמצאה, לאחר שהושלכה על ידי המערער": - נראה כי הגיון הדברים כאן מהופך, - ככל שעשוי הוא להקרא הגיון: אם הודאותיו של זדורוב אינן הודאות אמת, - ובדה דברים מלבו בדבר השלכת הלהב, - ואם לא רצח הרי שגם מן הסתם אין להניח כי היה להב על מנת להשליכו דווקא, - (וסביר ומובן כי ככל שקהו חלקי להב כשיקרה כמובן לעיתים נפטר מהם והשליכם בדרך הרגילה)^{[- 8 -]} ובמקום שלפי דבריו הושלך הלהב לא היה דבר למצאו, - מה הוא שמצפה עמית כי ימצא שם? - ואם לא ימצא דבר - האם דווקא משעשוי להמצא תולדת-העובדה כי היו ההודאות האמורות הודאות שווא שאין דבר מאחריהן זולתי תולדת-הדמיון יבקש יצחק עמית לגזר את הרשעתו של הנאשם? - ככל שלא החמצתי דבר פגום הוא שיקול הדעת משמעותית בנקודה זו.

לפני הנקודה הבאה, - הערה. - סעיף 30: - "חברי ציין כי האפשרות שהעלה בית משפט קמא, שמא נגרמו הצברים עקב שימוש בסכין שחוק, לא גובו בחוות דעת של מומחה אלא בספרות כללית שהציגה המאשימה (- ... -)", לעיקר אתייחס בהמשך, - אבל לעניין המכונה "שחוק", - כשציינתי מקדם שימושו של רצף לסכין חיתוך הוא לפתיחת שקיות דבק ולפתיחת אריזות הקרטון של האריחים. - גם, יתכן, לחיתוך רצועות הפלסטיק הדקות בהן מהודקים לעיתים הקרטונים, או לחיתוך ניילון שבתוך הקרטונים או סביבם. - הסכין אינו משמשו, כמובן מאליו, לחיתוך אריחים, ואין לו סיבה, ביסודו של דבר, - לבוא במגע עימם. - ז.א. שככל שידובר ב-"שחיקת" הסכין, ז.א. הלהב, - אמורים הדברים בכך שגם מכח השימושים האמורים יקהה הלהב עם הזמן, - בפרט בהיותו דק ועדין ביותר, - ויאבד את חדותו. - אבל אין הדברים אמורים בכל מצב שבו - כשיתכן ועשוי היה לקרות במגע עם חמרים קשיחים וקשים יותר, - יפגע קו הלהב הישר באפן שבו יחורץ או ישונן (מבלי להתייחס ראשית בנקודה זו לשאלת האחידות או האקראיות) או יבואו בו פגמים נראים לעין החורגים ממתווהו כשהווה.

- לחלוטין לא בכך אמורים להיות אמורים הדברים. - שחיקה טבעית במלאכה בכעניינינו אין לה מאום עם שינון גס או עדין ואחיד או משתנה. - ככלל אמור להבין זאת כל שעשה שימוש בסכין מסוג זה, וגם מן הדגמים הקטנים והמצויים יותר. - (- הגם שע"מ למנע אי הבנה אעיר שגם סכין של 18 מ"מ אינו נדיר כלל, וגם אינו קרוב לכך, כמובן) השחיקה תהיה אמורה בשלהבו של הסכין לא יהיה חד עוד כמקדם והחיתוך לכן גם הוא לא ימצא כנדרש. 

הווה אומר שקודם לשמבקש עמית להתייחס אליו בדבריו שפתיחתם לעיל - ניתן להבין, נראה, שהתייחסותו של ביהמ"ש המחוזי (קמא) יסודה באי הבנה ובשגיאה ומכאן שגם שמבקש הוא להוסיף על כך מיותר ונעדר משמעות.

- לנקודה העיקרית: -

כאן הנקודה הקשה ביותר. - המדובר ברעיון שלא ברור כלל כיצד ניתן מלכתחילה להעלותו. - אם מקודם כתבתי שרעיונו בדבר האפשרות שאדם ניסה לטפס בתוך התא בו נרצחה תאיר בשעה שכוחות המשטרה והרפואה עונים בטיפולם בארוע באופן שימצא תואם את שלשת העקבות הזרים שנמצאו שם הינו הזוי ומטורף, - הרי שכאן הדברים גרועים יותר. ניתן להעריך בסבירות שאינה מבוטלת כלל שאפילו הברון מינכהאוזן בסיפורי מעשיותיו לא מעז היה להביא שטות כגון זו. - כך גם הרשלה מאוסטרופול. - אבל בפסק-דין של בית המשפט העליון במדינת ישראל כותב השופט יצחק עמית שיתכן לדרכו כי לסכינו של הנאשם התרחש נס מובהק שגם עלייתו השמימה של אליהו הנביא לא תשווה לו אלא בדוחק רב. - השליך אהרון את מטה משה לפני פרעה בארמונו ויהי לתנין. - השליכו החרטומים איש איש את מטהו לפני פרעה שם ויהיו לתנינים גם הם. - השליך זדורוב את סכינו לפני כבוד השופט יצחק עמית וישונן שינון אחיד מעשה מלאכת מחשבת שמונה שיניים ללהב אין האחת נבדלת מרעותה, - מופת שאין דומה לו לרצון השם שדבר לא יעמד לו למכשול ולמעשה הבריאה ששב ונודע לבני אדם בתפארתו ובהודו ובזוהר בראשית.

וכך, ראשית בסעיף 29 מופיעים הדברים הבאים: -

- "מי לידינו יתקע, כי במהלך העבודות של הריצוף וחיתוך הקרמיקה, הלהב בו המערער השתמש לא השתפשף על עצם אחר, ועקב כך קיבל הלהב, ולו בחלק קטן, את צורת השינון?".

סבורתני כי לו נועץ השופט שבנידון במתמטיקאי כלשהוא שעיסוקו בהסתברות תוקע היה האחרון לידו ולידי כל שיבקש כמו כן כל שיחפץ לעניין זה, - מקום שהאינטואיציה הבסיסית של חבר המותב המשפטי אינה מודיעה לו למפרע את מצב הדברים הבהיר ומיידי אף אילולא כן.

- ועדיין באותו הסעיף, -

"(...) בהשחזה על אבן, הסכין יכולה להשתפשף ולהיעשות משוננת ולו במקצת ולו בחלק מהסכין",

- ומייד בהמשך לכך -

"אף לא למותר לציין כי המערער עבד גם עם דיסק, שבאמצעותו ניתן להפוך תוך שניה להב חד ללהב משונן".

- ואחרי כן בסעיף 30, -

(- ...) "ההגיון יכול להביא למסקנה כי להב הסכין השתפשפה או הושחזה באופן שהביא לשינון של חלק מהלהב, שמא חלק קטן ביותר, בהתחשב בכך שאנו עוסקים בקווקוו של מספר נקודות ברצף שאורכו פחות מס"מ אחד".

קרי רעיונו של עמית כי יתכן שבאפן אקראי ואף בהעדר כל כוונה כתולדה של חיכוך של הלהב עם עצם כלשהוא - בין במכוון בנסיון להשחיז את הלהב (- מי משחיז להבים של סכינים יפניים?) ובין בחיכוך אקראי ובלתי מכוון עם חומר צפיד ונוקשה, - נוצר שינון אחיד וקבוע בן שמונה שיניים (לפחות, ז.א.) שהיה בידו להותיר את הסימנים הידועים במרווחים שכאמור לעניינינו ניתן לראות אותם כקבועים.

- כאמור לא קל כלל להבין כיצד מסוגל הנ"ל להעלות את הסברה האמורה. - אם לא הועלו ולא הוצעו הדברים ע"י התביעה מצידה היא הרי זה מובן מאליו. - גם לא ברור כיצד מסתפק השופט דנציגר מצידו באמירה בתגובה (סעיף 359) כי - "בפרט לא נראות לי ההנחות שלפיהן הסכין 'הצמיחה שיניים' בדגם מסודר של מרווחים כמעט אחידים, כתוצאה מפעילות זו או אחרת (עבודת הריצוף; השחזת הסכין)". - ז.א. דנציגר שולל את ההנחה אבל לא תָּמֵהַּ אפילו על כי הועלתה למכתחילה.

- לא קל למצא משל לדבר. דומה הוא לשנטיל קוביות משחק של ילדים ויסתדרו אלו מאליהן בשורה צמודות זו לזו. - דומה לשנגריל אותיות אקראיות ונקבל משפט כהופעתו כאן בדברים אלה. - דומה לכך שיזכה אדם מספר פעמים ברציפות בהגרלות הלוטו. - העדר הסבירות הוא כה מיידי שמתקשה אדם להבהיר את הפגם: - לו טען עמית שהגשם דרכו לעלות מן הארץ לשמים, - כיצד מבהירים היינו לו את טעותו?

- "מקום לציין כי קיים חשש, ולו אף למעלה מסביר, - ששגה בית משפט נכבד זה בהנחתו זו ובדבריו דמקדם בעניינינו דכאן"?

- או כדברי השיר דמכבר -

"I think, a, - ‘no,’ - I mean, a, - ‘yes;’ but it’s all wrong. - That is I think I disagree."?

יש לציין כי כמובן לו היה המדובר ב-2-3 שיניים לא היו הדברים כה מופרכים. - אבל כל שן נוספת, כל מרווח נוסף הניכר בצילומים - מצמצם את ההסתברות באפן אקספוננציאלי. - ניתן לתפס את הדברים בקלות רבה גם באפן אינטואיטיבי, - מרווח אחד או שניים עשויים היו להווצר באפן אקראי, - אפילו לשלשה-ארבעה הייתה יכולה להמצא הסתברות שגם אם נמוכה מאד עדיין לא תחרג באפן מוחלט מגדר הסביר, - אבל במקרה הקיים עצם העלאת האפשרות צורמת ומפליאה - וכשהמדובר הוא בעניין כה רציני כזה שלפנינו - באפן קשה.

קיימים עוד דברים שניתן לציין. - ראשית - לעניין הציטוט השני מבין ארבעת האחרונים דלעיל, - הציטוט המלא יותר הוא:

- "... מעניין לציין כי בהודאתו-חקירתו של המערער ביום 21.12.2006, עוד הרבה לפני שהשאלה 'משונן או לא משונן' עלתה בכלל על הפרק, מספר המערער ביוזמתו כי השחיז באבן את להב הסכין עמה רצח, והשליך את האבן וחלקי הלהב בדרכו הביתה, אך סרב להצביע על המקום בו השליך חפצים אלה (ת/29, קלטת 1, בעמ' 37-30) ...בהשחזה על אבן, הסכין יכולה להשתפשף ולהיעשות משוננת ולו במקצת ולו בחלק מהסכין".

אז לא הייתי יודע אבל מעיון בדבריו של דנציגר בסעיף הנזכר קדם (359) מסתבר שההשחזה האמורה והנזכרת אודותיה נאמר לעיל שזדורוב סיפר עליה ביזמתו, - נעשתה (- אם נעשתה זאת אומרת, - וקרוב לודאי שלא, ראה מייד) לאחר הרצח בהיות זדורוב בדרכו בחזרה לביתו. - לי לא ברור משום מה, - אפילו במסגרתו של סיפור בדוי במלואו, - אולי הכוונה להשחתה של הלהב (ע"מ למנע זיהויו) טרם להשלכתו, - לא התעמקתי בדברים עד כדי כך, - אבל בכ"א הרלוונטיות של האיזכור דלעיל כמובן מתקשה להתקיים נוכח העובדה שעמית בדבריו משום מה אינו מציין.

- בנוסף מתייחס דנציגר גם לחוסר האמינות (המוסכם על כל הצדדים, ככל הידוע לי) שבדבריו של זדורוב בחקירה-המסויימת (- 21.12.2006, כאמור) הנזכרת - "דבריו של המערער בחקירה מיום זה לא היו מהימנים, בלשון המעטה, עובדה שחברי מסכים לה". ז.א. שבלשון פשוטה ברור למדי שלא היו דברים מעולם, - גם אם עשוי להמצא נוח למי להדרש להם. - דבר נוסף שיש לציין לעניין הוא אולי בהתייחס לאפשרות שעמית מבקש לומר כי אף אם מובן וכמובן שאין אמת בסיפור המעשה בדבר השחזת הסכין והשלכתה - עדיין עשוי להסיק מי בדבר האפשרות של השחזת סכין כאמורה במועד אחר. - אז גם זה רעיון שאינו מארץ החיים. - ידוע לכל אדם שאין משחיזים להבים של סכין מסוג זה. - הלהב עשוי מקטעים מקטעים המיועדים להיות מוסרים לאחר התקהותם, (באמצעות שבירתם, - ולכך מיועד החריץ שבמכסה הסכין שבצידו האחורי)  ובהמשך משתמשים במקטע הבא בתור, - אין זה מוצר הניתן או מיועד להשחזה כלל, - ביסודו של דבר - ועובדה זו גם היא ידועה לכל. - כל עוד לא עשה שימוש מי בכלל המקטעים של להב קיים, - כל שידרש לו הוא הסרת המקטע האחרון שנתקהה והמשך השימוש במקטע הבא. (החד ביותר עדיין) ואם נותר המקטע האחרון בלבד - אף אם יבקש מי להשחיז בְּדַל קצר זה, - ימצא הדבר - נראה - קשה ביותר נוכח מימדיו הקטנים. - אילו משום מה נתכלו כל הלהבים שבידי האדם שבנידון, - (ומן ההכרח לציין שהתכלות כזו היא איטית ביותר ומחסנית מספיקה לזמן רב) יתכן והיה מקום להעלות על הדעת את האפשרות שמשום מה נותר מקטעו האחרון של הלהב האחרון ומשום צרך נקודתי ומיידי ראה לנהג באפן כה חריג ולנסות להשחיז את אותו חלק נותר של הלהב האמור, - אבל דווקא עמית יודע לציין בסעיף 28 כי "במחסנית שנמצאה ברשותו של המערער נמצאו מספר להבים חדים", - כך שגם אפשרות זו אינה לפנינו.

- לשדילגתי עליו לעיל, - כמצוטט - (!) "אף לא למותר לציין כי המערער עבד גם עם דיסק, שבאמצעותו ניתן להפוך תוך שניה להב חד ללהב משונן".

רעיון זה יוצא דפן ביותר ומתחרה משמעותית בזה שהארכתי בעניינו לעיל.

- נסיון להשחיז להב של סכין חיתוך באמצעות דיסק משול - יתכן, - לאפשרות לצאת לשיט מפרשיות במהלכה של סופת הוריקן.

- גם כאן דנציגר מתון עד כדי פליאה בהתייחסותו נעדרת ההשתאות: - "בכל הכבוד, אפשרות זו לא רק שלא הועלתה בפני בית המשפט המחוזי בשום שלב וממילא גם לא נדונה על ידו, כלל לא ברור שהיא אפשרית מבחינה מעשית". לא אוכל שלא להסכים.

- משל אחר לרעיון עשוי להמצא בנסיון להתאמת שמשת זכוכית למקומה במסגרת של חלון באמצעות פטיש של 2 ק"ג. סיכויי ההצלחה אינם גבוהים. הרעיון מוזר ביותר. - פרט לעובדה כי להב כאמור אינו נזקק כלל להשחזה הרי שהמדובר בדבר עדין ביותר, - דק כנייר, - אשר מגעו של משטח הדיסק עשוי להביא את קיצו הלכה למעשה ונסיון כאמור עשוי אף להמצא מסוכן ביותר שכן הלהב או חלקים ממנו עלולים להיות מוטלים בעוצמה לכיוון בלתי צפוי מכח פעולת הדיסק.

(לציטוט האחרון - "...כפי שההגיון יכול להביא למסקנה כי קווקוו של 8 נקודות עדינות במרחקים שנחזים להיות זהים מקורו בסכין משונן, כך ההגיון יכול להביא למסקנה כי להב הסכין השתפשפה או הושחזה באופן שהביא לשינון של חלק מהלהב, שמא חלק קטן ביותר, בהתחשב בכך שאנו עוסקים בקווקוו של מספר נקודות ברצף שאורכו פחות מס"מ אחד", - אז כמובן שההגיון אינו עשוי להוליך למסקנה מעין זו דווקא, - כי אם ככלל העדרו של ההגיון דווקא, - וגם אם המדובר במקטע של לא יותר מ-8 מ"מ הרי שמספרם של המרווחים השווים (וכל סטייה זעירה עניינה מן הסתם במבנה הפנים ובגמישות העור ולא בצורתו של הלהב עצמו) הוא המשמעותי ולא ארכו של המקטע כמצויין)

אבל חשוב להעיר ולשוב ולהזכיר את המובן מאליו, - כי העיקר בנקודה העיקרית שלעיל, - והנקודות המובאות אחריה מיותרות ביסודו של דבר מטעמה, - ע"מ שלא יווצר הרשם - משום איזכורן, - כאילו נגרע ממנה וניתן להסיק מאיזכור אחיותיה כאילו אינה בגדר עניין של סוף פסוק אף לכשעצמה.

באחרית דבריו מסכם עמית:

"לסיכום, בהינתן העובדה שהמערער השליך את הלהב וזה לא נמצא עד היום; בהינתן העובדה שהמערער אפילו לא נשאל על ידי ההגנה בעדותו בבית המשפט אודות להב הסכין; בהינתן שד"ר קוגל מטעם ההגנה מצא לחוות דעתו בנושא אחר הקשור בסכין ולא נתן כלל דעתו לשאלת השינון, על אף שהטענה כבר הועלתה על ידי ההגנה במסגרת חוות דעתו של פלג; בהינתן כי קבלת חוות דעתה של ד"ר פורמן בנושא זה, בניגוד לדחייה החד-משמעית של מסקנותיה בערכאה הדיונית, מהווה חריג בולט לכלל אי התערבות ערכאת הערעור; בהינתן האפשרות כי ברשות המערער אכן היה גם להב משונן (כאמור, ההגנה חדלה מלשאול את המערער על אפשרות זו); בהינתן שהמערער עצמו סיפר כי השחיז את הלהב; בהינתן האפשרות כי להב לא משונן קיבל צורת שינון, ולו בחלקו הקטן ביותר, במהלך השימוש הרגיל בו - בהינתן כל אלה, אני סבור כי משקלו של הנושא 'משונן או לא משונן' הוא זעיר, כמו הנקודות הזעירות ליד החתך בסנטר, ששימשו בסיס למסקנה כי בלהב משונן עסקינן (וככל הנראה של סכין קטן).".

- "המערער השליך את הלהב וזה לא נמצא עד היום", - התייחסנו.

- "המערער אפילו לא נשאל על ידי ההגנה בעדותו בבית המשפט אודות להב הסכין", - התייחסנו.

- "ד"ר קוגל מטעם ההגנה מצא לחוות דעתו בנושא אחר הקשור בסכין ולא נתן כלל דעתו לשאלת השינון, על אף שהטענה כבר הועלתה על ידי ההגנה במסגרת חוות דעתו של פלג", - מוסכם כאמור מקדם שאמנם היה המדובר בסכין משוננת וכי ד"ר פורמן היא שצדקה בדבריה בנידון - אז איך זה מעלה וכיצד זה מוריד? - אנחנו עוסקים בשאלת אשמתו או חפותו של נאשם או מערער, או בסנקציות שמקומן להנקט בעניין מחדלים אפשריים של משפטנים שהיה להם חלק בהתנהלות ההליך?

- השאלה היא באם זדורוב בצע או לא בצע את המעשה המיוחס לו, - ולעניין זה לא ניתן שלא להבין כי משקלה של הנקודה האמורה אינו חורג מאפס מדוייק שאינו נדרש לקירובים כלשהם, -  ז.א. - גם ע"פ דרכו של השופט הנכבד כותב הדברים כאן, - כך שלהדיוט ככותב שורות אלה לא ברור כלל ולא מובן משום-מה מובאים הדברים המצוטטים לעיל מלכתחילה.

 - "קבלת חוות דעתה של ד"ר פורמן בנושא זה, בניגוד לדחייה החד-משמעית של מסקנותיה בערכאה הדיונית, מהווה חריג בולט לכלל אי התערבות ערכאת הערעור", - שוב, אותה הגברת שאין מקומה כאן. - גם בהתעלם מכך, - אדם שעיניו בראשו ימצא ביסודו של דבר כי המתמיה לעניין זה הינו חסר האחריות של בית המשפט המחוזי בפסק-דינו שנתהפך לעניין-זה בערכאה הגבוהה יותר, - ולא חסדו הרחום והנדיב של ביהמ"ש העליון שהואיל לתקן את המעוות ולהשיב דברים על מכונם. - אבל גם באילולא כן וקדם לכן - באין מחלוקת לעניין העובדות עצמן - מהו שמניח כאן עמית על כפות המאזניים? - אפילו לא מחציתה של נוצה.

- אי עיניו של איש זה?

- "המערער עצמו סיפר כי השחיז את הלהב", - התייחסנו.

- "האפשרות כי להב לא משונן קיבל צורת שינון, ולו בחלקו הקטן ביותר, במהלך השימוש הרגיל בו", - התייחסנו, לעילא, ולעילא, ולעילא.

- עד כאן הדברים בעניין שני הקטעים הנבחרים מתוך פסה"ד כנאמר וכנזכר בתחילה. -

מקום לציין, יתכן, - כי זה לא מכבר צפיתי בשידור דיון בביהמ"ש העליון בעניין שאין לו כל קשר לדברים כאן, - ושם, בין אחד עשר היושבים בדין, - נכח גם הנזכר כאן. ולהפתעתי מסתבר שאין המדובר במי שימצא כה תואם לכינוי העממי והקולע ביותר, - "אידיוט", - כשנראה כי מצטייר - ואולי גם במובהק, - מן הדברים כאן. - לא ברור לי עדיין כיצד הביא את שהביא כַּמְצוּטָט.

- עוד, - אין כאן טענה חד משמעית וסופית באשר לזהות רוצחה (או רוצחתה) של תאיר ראדה, - אבל אפילו אם יסתבר שדבריו הידועים של "א.ח." לא הם שמצביעים בכיוון הנכון וכי המורשע מקדם ועד כה הוא הוא שאמנם ביצע את המעשה שבנידון, - עדיין, - אינני רואה ספק, שלעניין עצם-איכות-המלאכה שנעשתה ע"י ביהמ"ש בדבריו המבוקרים לעיל, רחוקה היא מכל שעשוי להניח את הדעת, ומצביעה בבירור על-כי כברת דרך לא מבוטלת נכונה עדיין למוסד הנזכר עד שיהא וימצא זכאי-אמנם לאמון-הציבור שכה מבקש הוא השכם והערב.

הערה נוספת היא שבהתייחס לטוענים (רביב דרוקר, פרקליטות) בעניין שתי הסוגיות של העקבות הזרים והסכין המשוננת כי נמצאות התשובות בעניינן בפסה"ד ומסביר ביהמ"ש את הטעון והנדרש בעניינן, - כאילו מצויים הדברים וההסברים שם ואין למעוניין אלא להדרש להם, - הרי שבבירור אין הדבר כך וטענות-כאמורות אינן אלא תעודות עניות למשמיעיהן בציבור.

דבריו של השופט המבוקר כאן בשני-העניינים-האמורים-והנדונים הם באחריתו-של-דבר ריקים במלואם ואין בהם ע"מ כלום לטעון את שמבקש הוא לטעון במסגרתם.

- התחלתי לכתב את הפוסט הזה לפני למעלה משנה והונחו הדברים הצידה מסיבות שונות, בעיקר אולי העדר חיבור רשת. (הרבה פחות קל לכתב שלא לבלוג ישירות) חזרתי לאחרונה ומושלם כאן.
_______
^{[- 1 -]}    (- "תודות למערער, שהסב תשומת לב החוקרים, ידוע לנו כי לא ניתן לנעול את תא השירותים מבחוץ", - סעיף 54)

^{[- 2 -]}    ("בתא השלישי ראיתי נייר טואלט זרוק על הרצפה ועליו סימני דם. גם בפח ראיתי נייר טואלט זרוק ועליו סימני דם. אני לא יודעת אם היה הרבה דם או קצת, נראה לי שגם על הרצפה היו כתמי דם מרוחים")

^{[- 3 -]}    ("... ראינו ביחד שיש דם על הנייר שנמצא על המתקן והיה סימן על הרצפה של דם וכאילו מישהו דרך על זה...")

^{[- 4 -]}    (הדברים מעלים על הדעת גם גילוי חדש יותר, - 1, 2, 3, 4, - (וגם גילויים נוספים שזכו להתייחסות בתקשורת, כמובן) אבל זה מחוץ לנושא המרכזי של הפוסט הזה שהוא לא קצר גם ככה)
^{[- 5 -]}    (במהלך כתיבת הדברים כאן הסתבר לי כי הדברים דווקא זכו להתייחסות בדיון שביום 20.10.14; - ראשית מפי עוה"ד פלדמן, - "...אין שום ראיה שהיתה קפיצה מעל הדלת כי מאחורי הדלת אין טביעת נעל בדם", - מאוחר יותר מפי השופט זילברטל: - "במצב כזה היה מתבקש לראות מעבר לדלת סימן מובהק לכך של מישהו קפץ ולא מצאו שם שום דבר", - ואחרי כן דווקא גם מפי השופט עמית: - "איך זה שהנעליים שלו לא התלכלכו בדם כשהוא קפץ החוצה ולא הותיר עקבות?". נראה כי לא נשמעה שם כל תגובה מפי  נציגי התביעה לדברים האמורים, - אבל אעפ"כ לא נתגלגלה כל התייחסות לנקודה לפסה"ד ולא מצאתי איזכור לפרט האמור בדברי-השופטים במסגרתו.)
^{[- 6 -]}    (גם אם בחר מי לנסות ולטפס על מיכל ההדחה בתא 3 או בתא 1, - כמובן שהדבר שונה לחלוטין מעשיית אותו המעשה בתא 2, - ששם בוצע הרצח ושם עיקר ההתמקדות לעניין בקשת-הראיות-הפורנזיות (גם כאן המדובר בדבר מובן-מאליו שצריך שלא יהיה צורך לציינו))
^{[- 7 -]}    (היות ונזדמן לי לעבוד במילוי רובה בזמן שהוא, גם אם לפני שנים לא מעטות, - אוכל לציין שרובה ממלאים באמצעות מכחול ומנקים באמצעות מטלית, - אין שימוש, למיטב ידיעתי, לסכין יפנית, - בעבודות רובה (למעט כמובן לפתיחת שקיות הניילון))
^{[- 8 -]}    (מודה כי לא בדקתי את טענותיו של זדורוב בהכחישו את הודאותיו, ואת הנטען שם על ידו, ככל שנטען, - לעניין האמור)