ב-2016-2017 הייתי עצור במשך כ-½4 חדשים. - בגין הפרת צו של בימ"ש. חשד להפרת צו ז.א., - מעצר הוא בגין חשד, ככלל, מאסר בא לאחר הרשעה.
- יוצגתי ע"י עו"ד מטעם הסנגוריה הציבורית, עוה"ד ירוסלב (סלביק) מץ ועוה"ד אלון בן זיו.
כאן ההתייחסות להליך בג"ץ שהוגש בזמן שהייתי במעצר.
- היו לי טענות נגד הסנגוריה הציבורית. אפשר להגיד שהגעתי למעצר בגללם. לא אכנס כאן לעניין הזה, זה רק ברקע הדברים. - הייתי בראשית בבית המעצר אבו כביר ואח"כ הועברתי למעשיהו. (היו שיפוצים באבו כביר ונראה שהיה צריך לפנות משם עצורים)
כשהייתי במעשיהו, אז יוצגתי ע"י עוה"ד הנזכר אלון בן זיו, - בשלב מסויים פניתי אליו ושאלתי אותו אם במצב שבו צריך לתקף את הסנגוריה הציבורית ע"מ להגן עלי בבית המשפט הוא מחוייב לעשות את זה. - והוא לא ידע להשיב ובקשתי שיפנה לסנה"צ (ז.א. לממונים עליו שם) ויברר ויקבל תשובה וישיב לי. בשלב מוקדם יותר (- באותו הלילה שבו נעצרתי, - זמן ניכר קדם לכן) עוה"ד מץ טען כשדברתי איתו (בתחנת המשטרה) שאינו רשאי לתקף את הסנגוריה. השיב לשאלתי באותו עניין שאין "מכשול אתי", אבל מצא, לראייתו ז.א., - שאין לו את האפשרות כאמור. - ובהתייחס לנאמר מקדם, בפסקה זו ז.א. - בעניין שיחתי עם אלון בן זיו, - יתכן שכבר מלכתחילה בקשתי ממנו כאמור לפנות אל הסנה"צ ולשאול שם מה עמדת הגורמים המוסמכים, - אני לא זוכר, - יתכן שכבר אז בקשתי שיפנה ויברר ויקבל תשובה שמקובלת על הסנגוריה ועל שולחיו, - כי ממילא ההכרעה היא בידם ולא בידו, - ובניגוד לשכתבתי לעיל ז.א. יתכן שלא בקשתי את דעתו האישית תחילה, - זה באמת לא משנה, לא מעלה ולא מוריד, לא לנאמר כאן וגם לא בכלל, - היינו הך ז.א. לעניינינו, - ואני כאמור לא זוכר, לא בבטחון לפחות.
- בכ"א, - הוא היה אמור להעביר את השאלה ולמסור לי את התשובה כשיקבל אותה. באחת מפגישותיי עימו בבית הכלא ז.א, - מכיון שלא כמרבית העצורים והאסירים לא היה לי כרטיס חיוג, אם כי אחרים היו לעיתים מאפשרים לי לטלפן על חשבונם הם. - במהלך מספר שבועות, - ככל הזכור לי, לא נתקבלה תשובה. בשלב מסויים זכור לי כי אמר לי עוה"ד בן זיו כי הונחה (הוא עצמו זאת אומרת) שלא לתקף את הסנגוריה, אך לא היו הדברים אמורים בתשובה לַשְּׁאֵלָה לגופו של עניין. זכורה לי גם אמירתו - הנחרצת, - באחת משיחותינו, - "אני לא אתקף את המנהלת שלי". (- עוה"ד תירצה קיש מן הסנה"צ)
- באחת מפגישותינו שם, - בכלא מעשיהו, - במהלך אותה תקופה שבה המתנתי כאמור לִתְשׁוּבָה בעניין השאלה שבעניינינו, - ישבתי מולו אל השולחן שבינינו שם בחדר המוקצה לפגישות עם עורכי דין, - ושאלתי אותו בנידון, - כ-5 או 6 פעמים. - קרי - שאלתי - ולא השיב. (ז.א. גם לא אמר שאין תשובה בידו, או שאינו יודע, - או כל דבר אחר, - אלא שישב מולי ולא הוציא מלה מפיו: ישב מולי ושתק: אני חוזר ושואל, והוא יושב מולי כאמור וכמתואר ושם מחסום לפיו ואינו מוציא הגה.) וכך שבתי ושאלתי, - כאמור בסך הכל כ-5 או 6 פעמים, - והנ"ל בישיבתו מולי, באותה פגישה, הקפיד הקפדה מלאה ושקופה לחלוטין שלא לפצות פיו ושלא להוציא חלילה מלה או מחצית המלה בתשובה, - חרף השאלות החוזרות ונשנות של לקוחו היושב מולו. - כמובן שאין צל של ספק שברור כשמש לכל מי שעיניו בראשו שדברים בגו.
לאחר המתנה, - כאמור כפי הנראה של מספר שבועות, - לתשובה שלא נתקבלה ואילולא פנייתי לבית המשפט העליון (זו שעניינינו בה כאן) גם לא נראה שאי פעם הייתה מתקבלת, - פניתי לביהמ"ש כאמור בעתירה שבהליך שבכותרת. נזדמנה לי האפשרות להעביר את העתירה לביהמ"ש באמצעות עו"ד אחר שפגשתיו בעניין אחר וביקשתיו להעבירנה לאמי ע"מ שתטריח עצמה ותגישנה לביהמ"ש, - וכך היה. העתירה נכתבה זמן ניכר קדם לכן, בכתב יד, בתאי שבכלא מעשיהו, - וציינתי בפני עוה"ד בן זיו שבמקרה של תשובה שלילית בכוונתי להגישה; - אבל, בסופו של דבר הוגשה במצב שבו - כאמור - נראה שבחרה הסנגוריה הציבורית (ובפעל קרוב לודאי שבדמותה של עוה"ד קיש הנזכרת מקדם, מן הסתם לא לבדה) להשתהות ולהתייחס בביטול לשאלתי שהפניתי אליה - כאמור - באמצעות עורך-דיני מטעמה – הוא בן זיו הנזכר לעיל, - ולהתעלם מן הדברים ולא למסר תשובה, - מן הסתם - משום שתשובה אחת (שרשאי עוה"ד לתקפה) לא נראתה לה, - ואת האחרת (שאינו רשאי) לא היה בידה או שלא העזה למסר.
לעניין תגובתה (של הסנגוריה) לעתירה, לא השיבה עד למועד שהוקצה לה ע"י ביהמ"ש, (ה-6 באפריל 2017 ככל הזכור לי) ויום קדם לכן בקשה דחיית המועד האמור. (העתירה הוגשה ביום 8 במרץ) יום נוסף קודם לכן שלח לי עורך הדין המייצג בעתירה (גם הוא מן הסנגוריה הציבורית) מכתב רשום, - ולמחרת הודיע לביהמ"ש העליון במסגרת בקשתו הנזכרת שלא קבל תשובה בעניינו. (כמובן שלא ציין את מועד משלוח מכתבו) אפשר להעיר גם שבהזדמנות אחרת כאשר שאלתיו באם הוא מייצג גם את עוה"ד בן זיו (שהיה המשיב 2 בהליך) או רק את הסנגוריה הציבורית, (המשיבה 1) הייתה תגובתו שאיים לטרק את הטלפון. - תשובה אז לא נתקבלה, - אבל לא בדברים אלה עניינינו.
הערה אחרת היא שלאחר הגשת העתירה איים עוה"ד בן זיו על אמי בשיחה טלפונית שאם לא אעשה לביטולה (מחיקתה) לא ייצגני. טענתו הייתה לאחר מכן שאין הטענה נכונה ושלא דבר עימה כלל, אבל אין ספק שאמי המבוהלת והחוששת ששמעתי ממנה את הדברים לא בדתה את הנאמר מליבה. גם באזניי השמיע עוה"ד האמור דבר דומה, - אבל אינני זוכר במדוייק.
בכ"א במהלך השתהותה של הסנה"צ במתן תשובתה השתחררתי מהמעצר. - המדובר היה בהליך שניתן היה להעריך - ככל שעולה הבנתי - שגזר הדין בסיומו של הליך הוכחות בעניינו (- לא במקרה של עיסקת טיעון, - בסיומו של הליך הוכחות) יהיה כחודשיים מאסר בפעל. אולי כחדשיים וחצי, ויכול להתווסף תנאי, אבל לעניין המאסר בפעל כאמור כאן. - הייתי כבר כאמור בתחילה כארבעה חודשים ומחצה במעצר. - לא קראתי אפילו את כתב האישום, (בכ"א את מרביתו לפחות - היו שם שני כתבי אישום שאוחדו ואת השני, הקצר יותר משמעותית והמשני - אני סבור שקראתי) וגם לא הוקרא לי. (השופט התחלף במהלך ההליך. נראה שהשופט הראשון התכוון שמחליפו יקריא, והשני - שהחליפו - אולי סבר בטעות שהראשון קיים כבר את ההקראה ולכן לא הקריא. בתקופת החילופים לא הייתי מיוצג.) הודיתי באשמה רק ע"מ להשתחרר מהמעצר. בשלב מוקדם יותר, כשהבנתי שהגשת בקשה בעניין המעצר ע"י עוה"ד בן זיו משתהה כשבועיים או כשלשה משום עומס העבודה שלו, בקשתי ממנו למסור את מצב הדברים בעניין לסנגוריה הציבורית, - ואז איים בתגובה שלא ייצגני. (- ואז ויתרתי על כך, גם לא הייתה כוונתי אז לתלונה אלא שאם הנ"ל עמוס שידאגו האחראים עליו לטיפול בעניין. בכ"א הבקשה הוגשה בסופו של דבר. גם שם נראה שיש דברים חמורים שניתן לציין, (לא בהתייחס לשהוגש בכתב, - בהתייחס לייצוג בדיון גופו לכשהתקיים) אבל הדברים כאן אמורים להיות ממוקדים בעניין אחר.) מכל מקום כשנמסרה התגובה בהליך (בבג"ץ ז.א.) כבר לא הייתי עצור, ונתקבל גם פס"ד בהליך הפלילי (שבבימ"ש השלום) לאחר שהודיתי ונשתחררתי מיידית. הגשתי ערעור לביהמ"ש המחוזי שכן אין משמעות לאמירה "אני מודה" (ויותר מכך לא אמרתי, ביררתי למפרע לפני הדיון שאין אני נדרש לומר דבר למעלה משתי מילים אלה) אם אין המודה מכיר כלל את הנאמר בכתב האישום שבהליך, וזה (הערעור) היה תלוי ועומד באותה עת. (הפסיקה, אם כי של ביהמ"ש המחוזי, - הייתה, אז לפחות, - שהודאה צריכה להיות "ברחל בתך הקטנה". אבל עניין זה לא עלה בדעתי אז, ולא יודע גם אם יש פסיקה מאוחרת יותר היום.) אבל כאן אנו מגיעים לעניינינו: - משנאלצה באחריתו של דבר הסנה"צ למסר תשובתה בעניין העתירה, (שֶׁבִּקָּשְׁתִּי היה סעד הצהרתי המבהיר שגם עו"ד המייצג מטעם הסנגוריה הציבורית מחוייב לתקף את הסנגוריה אם אמנם נדרש הדבר להגנת לקוחו) אחרי התנהלותה הנזכרת והמתוארת, - אחרי ההשתהות במתן תשובה שלא נראה שכוונתה הייתה שיבוא לה קץ במועד כלשהוא, אחרי שהונחה עוה"ד בן זיו שלא לתקף את הסנגוריה, - אחרי דבריו הנחרצים (ספונטאנית) "אני לא אתקף את המנהלת שלי", - ואחרי שתיקתו המתוארת לעיל בבחינת זהירותו המוקפדת במלואה שלא לשחרר דבר כלשהוא מבין שפתיו שניתן יהיה לפרשו לכאן או לכאן, - אז, - לפתע, - מפיו (או מקולמוסו או ממקלדתו) של עורך דין בשם יגאל בלפור המייצג את הגוף האמור - (הוא הנזכר גם מקודם בעניין זה, וכמסתבר ייצג גם את עוה"ד בן זיו) נתהפכו הדברים. - חרף הזמן הניכר שבו לא נתאפשר לי לקבל תשובה על שאלתי כמובהר כאן, - וחרף התנהלותה הקלוקלת של הסנגוריה שלא מצאה את הדרך להשיב על השאלה לאורך פרק זמן ממושך ביותר ובלתי סביר עד להגשת העתירה, - עתה - בניגוד נחזה למצב דברים זה ולכל שהווה עד אז, - עתה - לפתע, הייתה הטענה שהתשובה הינה ברורה ומובנת מאליה עד כדי כך שמשום כך דווקא יש לדחות את עתירתי המבקשת שיובהרו הדברים באופן שאינו משתמע לשתי פנים בסעד הצהרתי. - בנוסף נטען שנטען גם בהתייחס לכך שההליך כבר נסתיים ולכן העתירה אינה עוד עונה בדברים שמשמעות מעשית להם. - אבל לַעִנְיָין האמור: - ברי, שלא נמצאה לה (לעוה"ד בלפור או אולי גם לאחרים שהתייעץ עימם) דרך לטעון שאין מקום כי סנגור מטעמה יתקפה היא גם במידה ונחוץ או מועיל הדבר להגנת הלקוח המיוצג על ידו, - ואזי, ומשום כך, בתעלול אקרובטי שאחר זולתו לא נותר לה, ביקשה לדחות את העתירה כך. בקשתה נתקבלה דווקא, - לעניין זה יש להעיר כי העתירה נכתבה על ידי בתנאי הכלא (כנזכר) כאשר גם נייר לכתיבה לא נקל היה לי להשיג, - (כרגיל אין קושי בעניינים מסוג זה לכלואים להנחתי, אך מצבי היה שונה ואף מעומת ככלל עם מפקד האגף בו שוכנתי הוחזקתי במעצר) בהעדר מסמכים רלוונטיים, ובכתב יד. היו סוגיות שלא חזיתי (באין אני משפטן) כי ימצאו רלוונטיות ולא התייחסתי אליהן שם. - עם זאת, מכל מקום, אם במתכוון ואם לאו, - על אף שבחר ביהמ"ש הלכה למעשה לדחות את עתירתי על הסף, - הרי שבד-בבד בתוך אותו פסק דין הדוחה את העתירה - אף נענה לה: - קרי שם באותו פסק דין (סעיף אחרון - 12) מופיע בבירור ובמפורש הסעד ההצהרתי שנתבקש על ידי, אולי למגינת ליבה של הסנגוריה הציבורית. - אין זאת שביהמ"ש בחר להביא את הדברים כסעד הצהרתי ע"פ דבריו שם, - אך בקבלו את דברי הסנגוריה בתגובתה ובהבהרת עמדתו בתוך זאת שם אמר בדיוק את שנתבקש כאמור, - ואף מעט יותר מכך. כך שכזו היא הפסיקה. מכל מקום עניינינו כאן בתום ליבה ובהתנהלותה של הסנגוריה הציבורית, - רוצה לומר בתום ליבם ובהתנהלותם של עורכי הדין הפועלים שם, - שכן אין המדובר בגוף מופשט שבתאוריה ולא באוטומט ממוחשב גרידא כמחשב זה שמעל מסכו קוראים אתם את הדברים, - אלא שהטוב ורע נעשים שם כמובן ע"י בני אדם, - ואודות אלה הדברים כאן.
- ושתי הערות, - למי שמעוניין: - (נוספו, - 17.11.21)
- יוצגתי ע"י עו"ד מטעם הסנגוריה הציבורית, עוה"ד ירוסלב (סלביק) מץ ועוה"ד אלון בן זיו.
כאן ההתייחסות להליך בג"ץ שהוגש בזמן שהייתי במעצר.
- היו לי טענות נגד הסנגוריה הציבורית. אפשר להגיד שהגעתי למעצר בגללם. לא אכנס כאן לעניין הזה, זה רק ברקע הדברים. - הייתי בראשית בבית המעצר אבו כביר ואח"כ הועברתי למעשיהו. (היו שיפוצים באבו כביר ונראה שהיה צריך לפנות משם עצורים)
כשהייתי במעשיהו, אז יוצגתי ע"י עוה"ד הנזכר אלון בן זיו, - בשלב מסויים פניתי אליו ושאלתי אותו אם במצב שבו צריך לתקף את הסנגוריה הציבורית ע"מ להגן עלי בבית המשפט הוא מחוייב לעשות את זה. - והוא לא ידע להשיב ובקשתי שיפנה לסנה"צ (ז.א. לממונים עליו שם) ויברר ויקבל תשובה וישיב לי. בשלב מוקדם יותר (- באותו הלילה שבו נעצרתי, - זמן ניכר קדם לכן) עוה"ד מץ טען כשדברתי איתו (בתחנת המשטרה) שאינו רשאי לתקף את הסנגוריה. השיב לשאלתי באותו עניין שאין "מכשול אתי", אבל מצא, לראייתו ז.א., - שאין לו את האפשרות כאמור. - ובהתייחס לנאמר מקדם, בפסקה זו ז.א. - בעניין שיחתי עם אלון בן זיו, - יתכן שכבר מלכתחילה בקשתי ממנו כאמור לפנות אל הסנה"צ ולשאול שם מה עמדת הגורמים המוסמכים, - אני לא זוכר, - יתכן שכבר אז בקשתי שיפנה ויברר ויקבל תשובה שמקובלת על הסנגוריה ועל שולחיו, - כי ממילא ההכרעה היא בידם ולא בידו, - ובניגוד לשכתבתי לעיל ז.א. יתכן שלא בקשתי את דעתו האישית תחילה, - זה באמת לא משנה, לא מעלה ולא מוריד, לא לנאמר כאן וגם לא בכלל, - היינו הך ז.א. לעניינינו, - ואני כאמור לא זוכר, לא בבטחון לפחות.
- בכ"א, - הוא היה אמור להעביר את השאלה ולמסור לי את התשובה כשיקבל אותה. באחת מפגישותיי עימו בבית הכלא ז.א, - מכיון שלא כמרבית העצורים והאסירים לא היה לי כרטיס חיוג, אם כי אחרים היו לעיתים מאפשרים לי לטלפן על חשבונם הם. - במהלך מספר שבועות, - ככל הזכור לי, לא נתקבלה תשובה. בשלב מסויים זכור לי כי אמר לי עוה"ד בן זיו כי הונחה (הוא עצמו זאת אומרת) שלא לתקף את הסנגוריה, אך לא היו הדברים אמורים בתשובה לַשְּׁאֵלָה לגופו של עניין. זכורה לי גם אמירתו - הנחרצת, - באחת משיחותינו, - "אני לא אתקף את המנהלת שלי". (- עוה"ד תירצה קיש מן הסנה"צ)
- באחת מפגישותינו שם, - בכלא מעשיהו, - במהלך אותה תקופה שבה המתנתי כאמור לִתְשׁוּבָה בעניין השאלה שבעניינינו, - ישבתי מולו אל השולחן שבינינו שם בחדר המוקצה לפגישות עם עורכי דין, - ושאלתי אותו בנידון, - כ-5 או 6 פעמים. - קרי - שאלתי - ולא השיב. (ז.א. גם לא אמר שאין תשובה בידו, או שאינו יודע, - או כל דבר אחר, - אלא שישב מולי ולא הוציא מלה מפיו: ישב מולי ושתק: אני חוזר ושואל, והוא יושב מולי כאמור וכמתואר ושם מחסום לפיו ואינו מוציא הגה.) וכך שבתי ושאלתי, - כאמור בסך הכל כ-5 או 6 פעמים, - והנ"ל בישיבתו מולי, באותה פגישה, הקפיד הקפדה מלאה ושקופה לחלוטין שלא לפצות פיו ושלא להוציא חלילה מלה או מחצית המלה בתשובה, - חרף השאלות החוזרות ונשנות של לקוחו היושב מולו. - כמובן שאין צל של ספק שברור כשמש לכל מי שעיניו בראשו שדברים בגו.
לאחר המתנה, - כאמור כפי הנראה של מספר שבועות, - לתשובה שלא נתקבלה ואילולא פנייתי לבית המשפט העליון (זו שעניינינו בה כאן) גם לא נראה שאי פעם הייתה מתקבלת, - פניתי לביהמ"ש כאמור בעתירה שבהליך שבכותרת. נזדמנה לי האפשרות להעביר את העתירה לביהמ"ש באמצעות עו"ד אחר שפגשתיו בעניין אחר וביקשתיו להעבירנה לאמי ע"מ שתטריח עצמה ותגישנה לביהמ"ש, - וכך היה. העתירה נכתבה זמן ניכר קדם לכן, בכתב יד, בתאי שבכלא מעשיהו, - וציינתי בפני עוה"ד בן זיו שבמקרה של תשובה שלילית בכוונתי להגישה; - אבל, בסופו של דבר הוגשה במצב שבו - כאמור - נראה שבחרה הסנגוריה הציבורית (ובפעל קרוב לודאי שבדמותה של עוה"ד קיש הנזכרת מקדם, מן הסתם לא לבדה) להשתהות ולהתייחס בביטול לשאלתי שהפניתי אליה - כאמור - באמצעות עורך-דיני מטעמה – הוא בן זיו הנזכר לעיל, - ולהתעלם מן הדברים ולא למסר תשובה, - מן הסתם - משום שתשובה אחת (שרשאי עוה"ד לתקפה) לא נראתה לה, - ואת האחרת (שאינו רשאי) לא היה בידה או שלא העזה למסר.
לעניין תגובתה (של הסנגוריה) לעתירה, לא השיבה עד למועד שהוקצה לה ע"י ביהמ"ש, (ה-6 באפריל 2017 ככל הזכור לי) ויום קדם לכן בקשה דחיית המועד האמור. (העתירה הוגשה ביום 8 במרץ) יום נוסף קודם לכן שלח לי עורך הדין המייצג בעתירה (גם הוא מן הסנגוריה הציבורית) מכתב רשום, - ולמחרת הודיע לביהמ"ש העליון במסגרת בקשתו הנזכרת שלא קבל תשובה בעניינו. (כמובן שלא ציין את מועד משלוח מכתבו) אפשר להעיר גם שבהזדמנות אחרת כאשר שאלתיו באם הוא מייצג גם את עוה"ד בן זיו (שהיה המשיב 2 בהליך) או רק את הסנגוריה הציבורית, (המשיבה 1) הייתה תגובתו שאיים לטרק את הטלפון. - תשובה אז לא נתקבלה, - אבל לא בדברים אלה עניינינו.
הערה אחרת היא שלאחר הגשת העתירה איים עוה"ד בן זיו על אמי בשיחה טלפונית שאם לא אעשה לביטולה (מחיקתה) לא ייצגני. טענתו הייתה לאחר מכן שאין הטענה נכונה ושלא דבר עימה כלל, אבל אין ספק שאמי המבוהלת והחוששת ששמעתי ממנה את הדברים לא בדתה את הנאמר מליבה. גם באזניי השמיע עוה"ד האמור דבר דומה, - אבל אינני זוכר במדוייק.
בכ"א במהלך השתהותה של הסנה"צ במתן תשובתה השתחררתי מהמעצר. - המדובר היה בהליך שניתן היה להעריך - ככל שעולה הבנתי - שגזר הדין בסיומו של הליך הוכחות בעניינו (- לא במקרה של עיסקת טיעון, - בסיומו של הליך הוכחות) יהיה כחודשיים מאסר בפעל. אולי כחדשיים וחצי, ויכול להתווסף תנאי, אבל לעניין המאסר בפעל כאמור כאן. - הייתי כבר כאמור בתחילה כארבעה חודשים ומחצה במעצר. - לא קראתי אפילו את כתב האישום, (בכ"א את מרביתו לפחות - היו שם שני כתבי אישום שאוחדו ואת השני, הקצר יותר משמעותית והמשני - אני סבור שקראתי) וגם לא הוקרא לי. (השופט התחלף במהלך ההליך. נראה שהשופט הראשון התכוון שמחליפו יקריא, והשני - שהחליפו - אולי סבר בטעות שהראשון קיים כבר את ההקראה ולכן לא הקריא. בתקופת החילופים לא הייתי מיוצג.) הודיתי באשמה רק ע"מ להשתחרר מהמעצר. בשלב מוקדם יותר, כשהבנתי שהגשת בקשה בעניין המעצר ע"י עוה"ד בן זיו משתהה כשבועיים או כשלשה משום עומס העבודה שלו, בקשתי ממנו למסור את מצב הדברים בעניין לסנגוריה הציבורית, - ואז איים בתגובה שלא ייצגני. (- ואז ויתרתי על כך, גם לא הייתה כוונתי אז לתלונה אלא שאם הנ"ל עמוס שידאגו האחראים עליו לטיפול בעניין. בכ"א הבקשה הוגשה בסופו של דבר. גם שם נראה שיש דברים חמורים שניתן לציין, (לא בהתייחס לשהוגש בכתב, - בהתייחס לייצוג בדיון גופו לכשהתקיים) אבל הדברים כאן אמורים להיות ממוקדים בעניין אחר.) מכל מקום כשנמסרה התגובה בהליך (בבג"ץ ז.א.) כבר לא הייתי עצור, ונתקבל גם פס"ד בהליך הפלילי (שבבימ"ש השלום) לאחר שהודיתי ונשתחררתי מיידית. הגשתי ערעור לביהמ"ש המחוזי שכן אין משמעות לאמירה "אני מודה" (ויותר מכך לא אמרתי, ביררתי למפרע לפני הדיון שאין אני נדרש לומר דבר למעלה משתי מילים אלה) אם אין המודה מכיר כלל את הנאמר בכתב האישום שבהליך, וזה (הערעור) היה תלוי ועומד באותה עת. (הפסיקה, אם כי של ביהמ"ש המחוזי, - הייתה, אז לפחות, - שהודאה צריכה להיות "ברחל בתך הקטנה". אבל עניין זה לא עלה בדעתי אז, ולא יודע גם אם יש פסיקה מאוחרת יותר היום.) אבל כאן אנו מגיעים לעניינינו: - משנאלצה באחריתו של דבר הסנה"צ למסר תשובתה בעניין העתירה, (שֶׁבִּקָּשְׁתִּי היה סעד הצהרתי המבהיר שגם עו"ד המייצג מטעם הסנגוריה הציבורית מחוייב לתקף את הסנגוריה אם אמנם נדרש הדבר להגנת לקוחו) אחרי התנהלותה הנזכרת והמתוארת, - אחרי ההשתהות במתן תשובה שלא נראה שכוונתה הייתה שיבוא לה קץ במועד כלשהוא, אחרי שהונחה עוה"ד בן זיו שלא לתקף את הסנגוריה, - אחרי דבריו הנחרצים (ספונטאנית) "אני לא אתקף את המנהלת שלי", - ואחרי שתיקתו המתוארת לעיל בבחינת זהירותו המוקפדת במלואה שלא לשחרר דבר כלשהוא מבין שפתיו שניתן יהיה לפרשו לכאן או לכאן, - אז, - לפתע, - מפיו (או מקולמוסו או ממקלדתו) של עורך דין בשם יגאל בלפור המייצג את הגוף האמור - (הוא הנזכר גם מקודם בעניין זה, וכמסתבר ייצג גם את עוה"ד בן זיו) נתהפכו הדברים. - חרף הזמן הניכר שבו לא נתאפשר לי לקבל תשובה על שאלתי כמובהר כאן, - וחרף התנהלותה הקלוקלת של הסנגוריה שלא מצאה את הדרך להשיב על השאלה לאורך פרק זמן ממושך ביותר ובלתי סביר עד להגשת העתירה, - עתה - בניגוד נחזה למצב דברים זה ולכל שהווה עד אז, - עתה - לפתע, הייתה הטענה שהתשובה הינה ברורה ומובנת מאליה עד כדי כך שמשום כך דווקא יש לדחות את עתירתי המבקשת שיובהרו הדברים באופן שאינו משתמע לשתי פנים בסעד הצהרתי. - בנוסף נטען שנטען גם בהתייחס לכך שההליך כבר נסתיים ולכן העתירה אינה עוד עונה בדברים שמשמעות מעשית להם. - אבל לַעִנְיָין האמור: - ברי, שלא נמצאה לה (לעוה"ד בלפור או אולי גם לאחרים שהתייעץ עימם) דרך לטעון שאין מקום כי סנגור מטעמה יתקפה היא גם במידה ונחוץ או מועיל הדבר להגנת הלקוח המיוצג על ידו, - ואזי, ומשום כך, בתעלול אקרובטי שאחר זולתו לא נותר לה, ביקשה לדחות את העתירה כך. בקשתה נתקבלה דווקא, - לעניין זה יש להעיר כי העתירה נכתבה על ידי בתנאי הכלא (כנזכר) כאשר גם נייר לכתיבה לא נקל היה לי להשיג, - (כרגיל אין קושי בעניינים מסוג זה לכלואים להנחתי, אך מצבי היה שונה ואף מעומת ככלל עם מפקד האגף בו שוכנתי הוחזקתי במעצר) בהעדר מסמכים רלוונטיים, ובכתב יד. היו סוגיות שלא חזיתי (באין אני משפטן) כי ימצאו רלוונטיות ולא התייחסתי אליהן שם. - עם זאת, מכל מקום, אם במתכוון ואם לאו, - על אף שבחר ביהמ"ש הלכה למעשה לדחות את עתירתי על הסף, - הרי שבד-בבד בתוך אותו פסק דין הדוחה את העתירה - אף נענה לה: - קרי שם באותו פסק דין (סעיף אחרון - 12) מופיע בבירור ובמפורש הסעד ההצהרתי שנתבקש על ידי, אולי למגינת ליבה של הסנגוריה הציבורית. - אין זאת שביהמ"ש בחר להביא את הדברים כסעד הצהרתי ע"פ דבריו שם, - אך בקבלו את דברי הסנגוריה בתגובתה ובהבהרת עמדתו בתוך זאת שם אמר בדיוק את שנתבקש כאמור, - ואף מעט יותר מכך. כך שכזו היא הפסיקה. מכל מקום עניינינו כאן בתום ליבה ובהתנהלותה של הסנגוריה הציבורית, - רוצה לומר בתום ליבם ובהתנהלותם של עורכי הדין הפועלים שם, - שכן אין המדובר בגוף מופשט שבתאוריה ולא באוטומט ממוחשב גרידא כמחשב זה שמעל מסכו קוראים אתם את הדברים, - אלא שהטוב ורע נעשים שם כמובן ע"י בני אדם, - ואודות אלה הדברים כאן.
- ושתי הערות, - למי שמעוניין: - (נוספו, - 17.11.21)
בהמשך, אני לא זוכר כבר מתי, - הגשתי בקשה לתיקון פסק הדין. בתנאים מסויימים ע"פ חוק זה תמיד אפשר. - יש הרבה שניתן לומר על פסה"ד, - אבל גם בלי להכנס לזה כאן - נקודתית - יש שגיאות עובדתיות ברורות שמותר לתקן גם במועד מאוחר יחסית.
בפסה"ד (סעיף 6) כתוב שטענתי כנגד התנהלות המשיבים 1 ו-2. (- "במסגרת העתירה, מלין העותר על התנהלות המשיבים 1 ו-2 בשני עניינים עיקריים", שם) אם לא ברור, - המשיבה 1 היא הסנגוריה הציבורית והמשיב 2 הוא עורך הדין אלון בן זיו. - כתוב שם שזה בעניין בקשה של המשיבה 1 מיום 21.6.16 ובעניין הודעה שלה מיום 30.9 אותה שנה. אבל השופט שכתב את פסה"ד (אורי שהם) כותב בעצמו בסעיף 5 שביום 1.1.17 התקיים דיון שבמסגרתו בִּקָּשְׁתִּי להיות מיוצג ע"י הסנה"צ ושהבקשה נענתה ואז מונה אלון בן זיו האמור לעיל להגנתי בתיק. - אז לא בקשתי, זה לא נכון, - אבל נכון שבאותו יום התקיים דיון שבמסגרתו החליט השופט שם (שמואל מלמד) שהסנגוריה הציבורית תייצג אותי ואז מונה בן זיו.
- ז.א. שהוא התמנה רק אחרי ה-1 בינואר 2017. את זה כותב שהם בעצמו. - בתאריכים הנזכרים ע"י ביהמ"ש כאמור בסעיף 6 (אני לא זוכר, סביר שהם נכונים) הוא עדיין לא מונה ליצוג בתיק בכלל, - לא הייתה לו שום נגיעה לדברים, לא טענתי כנגדו, - ולא יכולתי לטעון כנגדו. משום כך זאת אומרת. - הטענות שלי לא היו נגדו ולא יכלו להיות נגדו בעניינים הרלוונטיים שאליהם מתייחס ביהמ"ש. יש כאן פשוט טעות של שהם שחוזרת לכל אורך פסק הדין. שש פעמים מופיע שם "המשיבים 1 ו-2" ובמקום זה צריך להיות "עורכי הדין אלקנה לייסט ותרצה קיש". - יכול להיות שזה מלמד על מידת תשומת הלב שהקדישו השופטים (שהם, סולברג ועמית) לתיק. - חיוני להבין שאין כאן משהוא סובייקטיבי, - פשוט טעות בהיסח הדעת של שהם שגם סולברג ועמית לא תיקנו. (משום מה לא מופיע באחרית פסה"ד ה-"אני מסכים" שלהם, לא יודע משום מה) העניין אינו בַּטָעוּת של בית-המשפט, כל המובא לעיל מובא משום התגובה שתקושר בהמשך. כאמור הגשתי בקשה לתיקון השגוי. משום מה הבקשה לא הגיעה אל ביהמ"ש, זה לא שייך לכאן, - בקשתי ממישהי שתשלח את זה בפקס' ולה עצמה אין פקס' אז היא הייתה צריכה לשלח את זה מאיזו חנות ואחרי הרבה זמן הסתבר לי שהבקשה לא מופיעה בתיק. אבל אל בן זיו היא כן הגיעה, - לתגובתו ז.א., - ואת התגובה שההערה הזו בעניינה אתם יכולים לראות כאן. - זה יושרו של האיש. זה ידוע שעורכי דין אינם הישרים בבני אדם אבל בכ"ז זה חריג. לעניין החמר האנושי.
הערה שנייה היא שלא הייתה טענה מצידי כאילו ככלל אין משמעות או משקל לעניין שאלה שעמדה שם בדבר החסיון בתיקי מעצר ככלל. הטענה הייתה שלא הייתה משמעות ("נפקות") לאותו עניין (אותה שאלה) בהתייחס לתיק המעצר הספציפי בו יוצגתי ולעניין המסויים לשמו מונה עוה"ד המדובר. (דן באומן)
- גם לא נכון ש-"שהעותר [אני, - ז.א.] התנה את ייצוגו בכך שסנגורו ישמור על חסיון מלא של המידע המועבר לו" כפי שכתוב בפסק הדין. (- סעיף 2) אני הלא הייתי מעוניין בייצוג והסנגוריה ביקשה להשתחרר ולא ההיפך. - כך שלא התניתי את יצוגי. בנוסף הסנגור נשמע (ככל שהיה ידוע לי אז לפחות) להוראות הסנה"צ בעניין החסיון ולא להוראותיי כלקוח. דובר בכך שעשוי אני לצמצם את שיתוף הפעולה עם עוה"ד אם צפוי יהיה שהחסיון לא ישמר על ידו כפי שסברתי שנדרש.
- לעניין לשמו מונה באומן לא הייתה לזה כל משמעות. דובר בבקשה להקלה בתנאי-מעצר-בית שלשמה בבירור הורה ביהמ"ש על הייצוג. - באומן גם לא שאל אותי דבר על פרטי הדברים הנטענים בכתב האישום ככל הזכור לי. המשמעותי היה מצבה של אמי שהתדרדר עקב הקושי שלה כמפקחת יחידה במעצר בביתה, וההקלות נדרשו לה ולא לי. - לא היה עולה על דעתו של באומן לבקש שחרור מיצוג, וניתן היה לקבל את ההקלות גם אם נניח שכל הנטען בכתב האישום ע"י התביעה נכון, - אלא שעורכת הדין תרצה קיש מן הסנגוריה הציבורית פנתה אל באומן וביקשה ממנו להשתחרר. - הסוגייה שבה תורצה בקשת השחרור לא עלתה כלל בהליך הרלוונטי, לא עמדה למכשול, ולא היה לה קשר לדברים. רק אחרי הפנייה של קיש שינה באומן נתיב והחל גם לחפר בבקשו אחר טעמים לשחרור. (נזכר שקראתי לה "זונה" באיזו שיחה כאשר באותה שיחה עצמה לא התבטא בכל אפן שעשוי היה לבטא את היותו מוטרד מכך)
הנושאים שעמדו על הפרק היו מצב הדברים במסגרת מעצר הבית וסירובי (גם בעת היותי עצור) לשתף פעולה עם יחידת-הפיקוח-של-שירות-בתי-הסוהר. לא הייתה בעיה לדבר עם באומן על זה, וגם אחרי כן, בדיון עצמו, - לא עלו נושאים אחרים. באומן עצמו הגיע לדיון לא מוכן, - כי הניח שישתחרר. השמוק שכתב את פסה"ד כותב רק ש-"בית המשפט השלום, אשר קיבל באופן חלקי את בקשת העותר להקלה בתנאי המעצר, נענה גם לבקשת סנגורו לשחרורו מייצוג, בקובעו, כי 'מאחר שהדיון בעניינו של המשיב [העותר] הסתיים אני פוטרת את הסנגוריה הציבורית מייצוגו. ככל שיעלה הצורך בעתיד תיבחן השאלה'". אבל האמת שהבקשה נתבקשה בתחילת הדיון ונדחתה. השופטת דחתה את הבקשה לשחרור בתחילת הדיון, ובאומן היה שם, ולא שוחרר מייצוג, אבל הוא לא התכונן כי הניח שהבקשה תתקבל ולכן לא היה יכול לייצג אותי גם אז, - ואני הייתי צריך לייצג את עצמי בפעל גם כשהוא ישב שם כי הוא לא הכיר את החומר. אחרי שהבקשה נתקבלה (לא במלואה) וכל הצדדים היו מותשים לאחר הדיון הארוך (צריך לציין שבניגוד לסנגוריה שתקעה מקלות בגלגלים התביעה דווקא גילתה הבנה והלכה לקראתנו במידת האפשר) עוה"ד קיש שהגיעה לדיון במהלכו ביקשה שוב, במחטף, - תוך שהיא גם טוענת את מה שאינו אמת תוך כך, - ואני, שאינני עו"ד ואינני משפטן והייתי כאמור מותש כמו כולם (קרי גם ביהמ"ש והתביעה) לא הייתי ער לצרך להתנגד אז ולא אמרתי כלום ואז התקבלה ההחלטה ששהם מצטט כאמור.
גם אחרי כן כשמץ (עוה"ד ירוסלב מץ) מונה לטיפול בבקשה דומה הוא לא הבין מה פתאום אמורה להיות רלוונטיות לעניין החסיון לתיק המעצרים, וראייתו (הטבעית) הייתה כראייתי. (דבר שלא ידעתי אז הוא שבקשה לעיון חוזר בהחלטה ששהם מצטט כאמור בפסה"ד לא הגיעה אל ביהמ"ש. העברתי אל הפרקליטות ואליהם זה הגיע (בררתי אחרי שהבנתי שזה לא הגיע אל בית המשפט) וכרגיל הם מעבירים אל ביהמ"ש בצירוף תגובתם אבל אל ביהמ"ש זה לא הגיע.) אבל עד שהוא מונה כבר עזבתי את מעצר הבית, ("נמלטתי") כי הנחתי שאם לא שמעתי כלום עד ה-30.9 ז.א. שהבקשה ליצוג לא נתקבלה. (ההחלטה על מינוי הסנה"צ הייתה מה-5.10, והמינוי של מץ ע"י הסנה"צ מספר ימים מאוחר יותר) אז רציתי להסגיר את עצמי באמצעותו, - אבל הוא טען שהוא מונה לטיפול בבקשה להקלה בתנאים ולא לשם הסגרתי ולא הסכים.
עד כאן.
בפסה"ד (סעיף 6) כתוב שטענתי כנגד התנהלות המשיבים 1 ו-2. (- "במסגרת העתירה, מלין העותר על התנהלות המשיבים 1 ו-2 בשני עניינים עיקריים", שם) אם לא ברור, - המשיבה 1 היא הסנגוריה הציבורית והמשיב 2 הוא עורך הדין אלון בן זיו. - כתוב שם שזה בעניין בקשה של המשיבה 1 מיום 21.6.16 ובעניין הודעה שלה מיום 30.9 אותה שנה. אבל השופט שכתב את פסה"ד (אורי שהם) כותב בעצמו בסעיף 5 שביום 1.1.17 התקיים דיון שבמסגרתו בִּקָּשְׁתִּי להיות מיוצג ע"י הסנה"צ ושהבקשה נענתה ואז מונה אלון בן זיו האמור לעיל להגנתי בתיק. - אז לא בקשתי, זה לא נכון, - אבל נכון שבאותו יום התקיים דיון שבמסגרתו החליט השופט שם (שמואל מלמד) שהסנגוריה הציבורית תייצג אותי ואז מונה בן זיו.
- ז.א. שהוא התמנה רק אחרי ה-1 בינואר 2017. את זה כותב שהם בעצמו. - בתאריכים הנזכרים ע"י ביהמ"ש כאמור בסעיף 6 (אני לא זוכר, סביר שהם נכונים) הוא עדיין לא מונה ליצוג בתיק בכלל, - לא הייתה לו שום נגיעה לדברים, לא טענתי כנגדו, - ולא יכולתי לטעון כנגדו. משום כך זאת אומרת. - הטענות שלי לא היו נגדו ולא יכלו להיות נגדו בעניינים הרלוונטיים שאליהם מתייחס ביהמ"ש. יש כאן פשוט טעות של שהם שחוזרת לכל אורך פסק הדין. שש פעמים מופיע שם "המשיבים 1 ו-2" ובמקום זה צריך להיות "עורכי הדין אלקנה לייסט ותרצה קיש". - יכול להיות שזה מלמד על מידת תשומת הלב שהקדישו השופטים (שהם, סולברג ועמית) לתיק. - חיוני להבין שאין כאן משהוא סובייקטיבי, - פשוט טעות בהיסח הדעת של שהם שגם סולברג ועמית לא תיקנו. (משום מה לא מופיע באחרית פסה"ד ה-"אני מסכים" שלהם, לא יודע משום מה) העניין אינו בַּטָעוּת של בית-המשפט, כל המובא לעיל מובא משום התגובה שתקושר בהמשך. כאמור הגשתי בקשה לתיקון השגוי. משום מה הבקשה לא הגיעה אל ביהמ"ש, זה לא שייך לכאן, - בקשתי ממישהי שתשלח את זה בפקס' ולה עצמה אין פקס' אז היא הייתה צריכה לשלח את זה מאיזו חנות ואחרי הרבה זמן הסתבר לי שהבקשה לא מופיעה בתיק. אבל אל בן זיו היא כן הגיעה, - לתגובתו ז.א., - ואת התגובה שההערה הזו בעניינה אתם יכולים לראות כאן. - זה יושרו של האיש. זה ידוע שעורכי דין אינם הישרים בבני אדם אבל בכ"ז זה חריג. לעניין החמר האנושי.
הערה שנייה היא שלא הייתה טענה מצידי כאילו ככלל אין משמעות או משקל לעניין שאלה שעמדה שם בדבר החסיון בתיקי מעצר ככלל. הטענה הייתה שלא הייתה משמעות ("נפקות") לאותו עניין (אותה שאלה) בהתייחס לתיק המעצר הספציפי בו יוצגתי ולעניין המסויים לשמו מונה עוה"ד המדובר. (דן באומן)
- גם לא נכון ש-"שהעותר [אני, - ז.א.] התנה את ייצוגו בכך שסנגורו ישמור על חסיון מלא של המידע המועבר לו" כפי שכתוב בפסק הדין. (- סעיף 2) אני הלא הייתי מעוניין בייצוג והסנגוריה ביקשה להשתחרר ולא ההיפך. - כך שלא התניתי את יצוגי. בנוסף הסנגור נשמע (ככל שהיה ידוע לי אז לפחות) להוראות הסנה"צ בעניין החסיון ולא להוראותיי כלקוח. דובר בכך שעשוי אני לצמצם את שיתוף הפעולה עם עוה"ד אם צפוי יהיה שהחסיון לא ישמר על ידו כפי שסברתי שנדרש.
- לעניין לשמו מונה באומן לא הייתה לזה כל משמעות. דובר בבקשה להקלה בתנאי-מעצר-בית שלשמה בבירור הורה ביהמ"ש על הייצוג. - באומן גם לא שאל אותי דבר על פרטי הדברים הנטענים בכתב האישום ככל הזכור לי. המשמעותי היה מצבה של אמי שהתדרדר עקב הקושי שלה כמפקחת יחידה במעצר בביתה, וההקלות נדרשו לה ולא לי. - לא היה עולה על דעתו של באומן לבקש שחרור מיצוג, וניתן היה לקבל את ההקלות גם אם נניח שכל הנטען בכתב האישום ע"י התביעה נכון, - אלא שעורכת הדין תרצה קיש מן הסנגוריה הציבורית פנתה אל באומן וביקשה ממנו להשתחרר. - הסוגייה שבה תורצה בקשת השחרור לא עלתה כלל בהליך הרלוונטי, לא עמדה למכשול, ולא היה לה קשר לדברים. רק אחרי הפנייה של קיש שינה באומן נתיב והחל גם לחפר בבקשו אחר טעמים לשחרור. (נזכר שקראתי לה "זונה" באיזו שיחה כאשר באותה שיחה עצמה לא התבטא בכל אפן שעשוי היה לבטא את היותו מוטרד מכך)
הנושאים שעמדו על הפרק היו מצב הדברים במסגרת מעצר הבית וסירובי (גם בעת היותי עצור) לשתף פעולה עם יחידת-הפיקוח-של-שירות-בתי-הסוהר. לא הייתה בעיה לדבר עם באומן על זה, וגם אחרי כן, בדיון עצמו, - לא עלו נושאים אחרים. באומן עצמו הגיע לדיון לא מוכן, - כי הניח שישתחרר. השמוק שכתב את פסה"ד כותב רק ש-"בית המשפט השלום, אשר קיבל באופן חלקי את בקשת העותר להקלה בתנאי המעצר, נענה גם לבקשת סנגורו לשחרורו מייצוג, בקובעו, כי 'מאחר שהדיון בעניינו של המשיב [העותר] הסתיים אני פוטרת את הסנגוריה הציבורית מייצוגו. ככל שיעלה הצורך בעתיד תיבחן השאלה'". אבל האמת שהבקשה נתבקשה בתחילת הדיון ונדחתה. השופטת דחתה את הבקשה לשחרור בתחילת הדיון, ובאומן היה שם, ולא שוחרר מייצוג, אבל הוא לא התכונן כי הניח שהבקשה תתקבל ולכן לא היה יכול לייצג אותי גם אז, - ואני הייתי צריך לייצג את עצמי בפעל גם כשהוא ישב שם כי הוא לא הכיר את החומר. אחרי שהבקשה נתקבלה (לא במלואה) וכל הצדדים היו מותשים לאחר הדיון הארוך (צריך לציין שבניגוד לסנגוריה שתקעה מקלות בגלגלים התביעה דווקא גילתה הבנה והלכה לקראתנו במידת האפשר) עוה"ד קיש שהגיעה לדיון במהלכו ביקשה שוב, במחטף, - תוך שהיא גם טוענת את מה שאינו אמת תוך כך, - ואני, שאינני עו"ד ואינני משפטן והייתי כאמור מותש כמו כולם (קרי גם ביהמ"ש והתביעה) לא הייתי ער לצרך להתנגד אז ולא אמרתי כלום ואז התקבלה ההחלטה ששהם מצטט כאמור.
גם אחרי כן כשמץ (עוה"ד ירוסלב מץ) מונה לטיפול בבקשה דומה הוא לא הבין מה פתאום אמורה להיות רלוונטיות לעניין החסיון לתיק המעצרים, וראייתו (הטבעית) הייתה כראייתי. (דבר שלא ידעתי אז הוא שבקשה לעיון חוזר בהחלטה ששהם מצטט כאמור בפסה"ד לא הגיעה אל ביהמ"ש. העברתי אל הפרקליטות ואליהם זה הגיע (בררתי אחרי שהבנתי שזה לא הגיע אל בית המשפט) וכרגיל הם מעבירים אל ביהמ"ש בצירוף תגובתם אבל אל ביהמ"ש זה לא הגיע.) אבל עד שהוא מונה כבר עזבתי את מעצר הבית, ("נמלטתי") כי הנחתי שאם לא שמעתי כלום עד ה-30.9 ז.א. שהבקשה ליצוג לא נתקבלה. (ההחלטה על מינוי הסנה"צ הייתה מה-5.10, והמינוי של מץ ע"י הסנה"צ מספר ימים מאוחר יותר) אז רציתי להסגיר את עצמי באמצעותו, - אבל הוא טען שהוא מונה לטיפול בבקשה להקלה בתנאים ולא לשם הסגרתי ולא הסכים.
עד כאן.