לב הדברים

הבלוג הזה לא נועד להצגת עניינים פרטיים שאני מעורב בהם דווקא.

- אבל, ככל שקיימים כאלה שיש בהם להציג את מצבה של המערכת בכלל, - אני בהחלט רואה מקום להשתמש בהם.

- ב-10.2.14 נתקלתי ע"ג לוח מודעות בבית המשפט בדף שפורסם ע"י הנהלת בתי המשפט. - הכותרת שם היא "כללי התנהגות הציבור באולם הדיונים". התאריך על הדף הוא מיום 30.8.2012.

שם מציגה הנהלת-בתי-המשפט 10 "הוראות" - כלשונה, - וכותבת בסיום ש-"אי שמירה על הוראות אלה עלול לגרום להוצאתך מן האולם ולהפעלת סנקציות נגדך על פי החוק". להנהלת-בתי-המשפט אין שום סמכות לקבע הוראות או כללים שיהיה להם תקף ע"פ דין. - זה עקרון יסודי שנקבע ב-1991 בחוק היסוד שנקרא "כבוד-האדם וחירותו". בנוסף, אם הם מטעים את הציבור וכותבים במודעה שהם מפרסמים בבתי המשפט השונים כאילו קיימות חובות שכל אדם מחוייב לקיימן, - ז.א. ע"פ חוק או ע"פ דין, - (והמודעה בבירור אינה מיועדת לעו"ד, - לעו"ד אין שום צרך להציג כללים מסוג זה במודעה ע"ג לוח המודעות בביהמ"ש) בשעה שבבירור בהתייחס לחלק מאלו אין שום חובה כזאת, - גם אם להם נוח היה שהציבור יחשב אחרת, - זה בבירור דבר פסול. בלשון מדוברת ניתן להגדיר אותם כשקרנים.

- אין כאן דרך אחרת לראות את זה, - או שהם מטעים את הציבור ומוליכים אותו שולל לנוחותם תוך ניצול לרעה של מעמדם והאמון הניתן בהם, וטוענים שהמבקרים בבתי-המשפט חייבים לקיים כל מיני כללים שאין חובה לקיים אותם, - או שהם נוטלים לעצמם סמכות שאינם רשאים ליטול ומחליטים על דעת עצמם שהם יחוקקו חוקים (או יקבעו או יעמידו כללים או תקנות) שהם לא יכולים לחוקק ולא רשאים להעמיד או לקבע, - דבר גרוע יותר. וצריך לזכר שהמדובר במשפטנים, - זה לא שהם לא יודעים מה מותר ומה אסור, - הם פשוט חבורה של נוכלים.

- ב-12 בפברואר פניתי אליהם בדוא"ל בשאלה בעניין. תשובה נתקבלה רק ב-8 במאי. (- !!! - למרות שהזכרתי להם לפני כן פעמיים, - ב-14 בפברואר וב-26 בפברואר) אבל לא היה בה שום דבר המצדיק את התנהלותם. - הכותבת, - שלא חתמה בשמה על ההודעה, - הפנתה לסעיף 72 לחוק-בתי-המשפט. שם אמנם קיימת התייחסות למצבים בהם רשאי שופט להרחיק אדם מן האולם ולהפעיל גם כלים אחרים כנגד מי המפריע לו לקיים את הדיון. - אבל זה לא היה חדש לי. - אין ספק שקיימים מצבים כאלה: - בית המשפט לא היה יכול לתפקד אילו כל אדם היה יכול להשתולל כאוות נפשו באולם. - זה כמובן לא אומר שהנהלת בתי המשפט יכולים להמציא איזה כללים שהם רוצים. היא הפנתה בנוסף גם לסעיף 6 לפקודת-בזיון-בית-משפט שלא תורם כלום ביסודו של דבר לעניינינו.

- ב-11 במאי פניתי שוב והבהרתי שתשובתה לא תורמת, בגדול, לעניין שבנוגע אליו נשאלה. - תשובה על פנייתי הנוספת זו לא נתקבלה כלל. - זו שיטה מקובלת של משפטנים, - נראה, - כשאין להם מה להגיד ע"מ להצדיק את עצמם הם מקפידים לשמור על דממת אלחוט. זה לא מיוחד להם.

- לעניין הכללים: - כלל 3 קובע ש-"יש לקום עם כניסת השופט לאולם ועם יציאתו ממנו". - אין דבר כזה. - אנשים בד"כ קמים כשהשופט נכנס, - יש כאלה שקמים כשהשופט יוצא, - אבל זה לא חוק ולא דין ואין חובה כזאת על אף אחד. - מי שלא רוצה לא חייב, - ומי שטוען אחרת או שהוא לא יודע או שהוא שקרן.

- כלל 7 קובע שאם אדם פונה אל השופט - "יש לפנות אל השופט בגוף שלישי"; - (- "כבודו/ה", או - "אדוני/גבירתי", - לפי מה שמנהלי כתר ההיכל כותבים בהנחיותיהם לנתינים מפשוטי-העם המבקרים אחר כבוד בארמון המלכות) שוב: - הנוכחים באולם, - בד"כ עו"ד, - באמת בד"כ פונים אל אותו אדם, היושב על כסא מוגבה בחזית האולם - בגוף שלישי.
- ולא רק הם אליו. - גם הוא פונה אליהם כרגיל באותו אפן.

- אל עדים פונים לפעמים ממש בגסות, - עד כדי מידה כזאת שלא קל להאמין למי שלא מכיר את מה שקורה במקומות האלה כרגיל, - אלה הדרכים האומללות של שוכני עולם המשפט. - אבל זה לא ממש שייך לעניין כאן. - מה שכן שייך, - שאין חובה לפנות אל השופט בגוף שלישי. זה מקובל, - אבל אף אחד לא חייב לעשות את זה.

- כלל 8: - "בדברך אל השופט, עליך לקום". - שוב הנוכלים האלה מטעים את את תמימי הדרך. - אנשים שאינם מצויים בעולם-המשפט והמגיעים לבית-המשפט לצרך כלשהוא, כזה או אחר.
- אין חובה לקום כשמדברים אל השופט.
חד משמעית.
- אין דבר כזה.

ושיקום השופט שיגיד אחרת.

בד"כ, כפי שיראה כל מי שמגיע לביהמ"ש, - אנשים קמים כשמדברים אל הנ"ל.
- זה גם יותר נוח לניהול הדיון.
אבל זה דבר שאדם עושה מרצונו. - זה לא מסובך. אין חובה כזאת ואף אחד לא יעז להמציא. - לא ח"כ ולא שופט, - זה כ"כ קשה שמאד ברור שגם בעתיד אפילו במקרים הכי קשים לא יעזו להטיל חובה מופרכת כזו על האזרחים התמימים המגיעים לצרכיהם השונים לבית המשפט. לא היה ולא יהיה. והטינופות המלומדות מהנהלת-בתי-המשפט מבינות את זה, לא יתכן שלא, הם הלוא עו"ד.

יש עוד, גם כלל 6 הוא חרטא: - "אין לנהל שיחות בין הנוכחים באולם במהלך דיון". - אנשים כרגיל מנהלים שיחות באולם אם יש להם צרך בכך, - כמובן מתוך זהירות והתחשבות שלא להפריע לדיון, ותלוי גם בגודל האולם, - בביהמ"ש העליון האולם הוא גדול במידה כזו שברור במיוחד שאף אחד לא יצפה מכל מי שצריך לנהל שיחה כלשהיא לצאת החוצה. אם מדובר בדברים ארוכים, או אם האולם קטן, סביר או מובן שאדם יצא, - אבל זה ע"פ השיקול הסביר והשכל הישר, - אין איסור כולל כמו שהקשקשנים האלו מציגים את הדברים. - וגם כלל 9, - "אין להתקרב לדוכן השופט ללא הזמנתו". - טרם נקבע חוק או דין כאמור. - אם כי לא קשה ולא מורכב להבין שמפרסמי הכללים האלה היו מעוניינים אמנם בקיום ההוראה. (ומי שמבין שזו שטות גם ממילא יתקרב אם יש צרך, - הכלל הזה אינו צפוי להטעות עורכי-דין, - אבל מי שסתם הגיע לבית-המשפט וראה את הדף עם ה-"הוראות" יבין כאילו קיים איסור שאינו קיים)

אבל העקר הוא במקרים שנמנו מקדם. אלה הנקודות היותר בולטות. היותר חד-משמעיות. - אף אחד לא יעז להגיד שמה שכתבתי כאן בעניינם (של אותם מקרים) לא נכון. גם שקרנים לא מעזים כרגיל לשקר בעולם הזה כשברור לגמרי לכל מי שיש לו הבנה מינימלית בדברים שאין בהם אפילו אבק אמת.

אז אחרי שכאמור הגברת הנכבדה (- או שלא, - ז.א.) מהנהלת בתי-המשפט לא הטריחה את עצמה להשיב למייל הנוסף שלי, - פניתי לבג"ץ.

- העניין כאן - בפוסט הזה, - הוא בעיקר בזה. - "לב הדברים" - הכוונה ללב פסה"ד. העיקר הוא בהתנהלות שבהמשך של השופטים בביהמ"ש העליון, - ניל הנדל, שכתב את פסק הדין, ושני חבריו להרכב, - יורם דנציגר ואורי שהם. - כאן פסה"ד.

- כאן העתירה כפי שהוגשה. (בלי החתימה בסוף שלא מופיעה ב-PDF, ותוך מחיקת פרטי האישיים (למרות שמופיעים בפסה"ד) וגם בהעדר המופיע בכתב יד ע"ג התצהיר, - דברים שאין להם חשיבות לעניינינו)

- עכשיו, - מה כותבים השופטים? או מה כותב השופט הנכבד (או האמור להיות כזה) ניל הנדל? - "הכללים, אותם תוקף העותר, מתייחסים בין היתר לכך שיש להופיע באולם הדיונים בלבוש הולם ומסודר, לשמור על השקט, להימנע מניהול שיחות באולם במהלך הדיון וכדומה". - מה הוא עושה? - את הפגמים החריפים הוא לא מזכיר. ישר כמו עו"ד. - אני לא התייחסתי בעתירה? - תבדקו בקישור. אני לא יודע אם מותר לקרא לשופט "שמוק" אבל נראה שללא ספק קשה להעלות על הדעת ביטוי יותר מתאים. - בסעיף 11 [לעתירה] התייחסתי (- מייד בתחילה, - אחרי כן גם לדברים נוספים) לשלשת-המקרים הראשונים לעיל, - כלל 8, כלל 7, וכלל 3. - הנדל עיוור? - זה לא שלא כתבתי. - הסברתי, התייחסתי, - אבל הוא לכאורה לא רוצה לדעת, ולא בשגגה. זה בית המשפט העליון, מסתבר.

- מה עושה הנ"ל? מתעלם מהפגמים המהותיים, - לא מזכיר אותם בפסה"ד, - כאילו לא היו, - מי שיקרא את פסק הדין הלא לא ידע מה אני כתבתי בעתירה. גם לא מה היה כתוב בדף של הנהלת-בתי-המשפט. - מי שקורא את פסה"ד בדרך כלל יודע מה שכתוב בפסק הדין. והנדל יודע את זה. אז הוא מזכיר את הדברים היותר-סבירים, - השוליים, - חסרי המשמעות, - לא את הנקודות המרכזיות, - ואז עליהם הוא כותב - "על פני הדברים הכללים משקפים את הדין המצוי". - האמת שגם זה לא נכון, - אף אחד לא יכול להורות לבאי-ביהמ"ש (שאינם עו"ד) להופיע בלבוש מסודר. (- לבוש "הולם" זה בסדר, אבל אין לזה משמעות; - "מסודר" כמובן שלא, - אבל לאנשים שהאמת ממילא לא מעניינת אותם לא מפתיע שאין בעיה לכתב כל דבר) אין גם חובה לשמור על השקט למעלה משסביר ממילא, - ולעניין ניהול-שיחות-באולם התייחסתי מקדם. - אבל לא כאן כמובן העניין. זה לא בולט. - העיקר הוא שהשופט הזה, שמכהן כידוע וכאמור בביהמ"ש העליון, - מתעלם מהנקודות המהותיות, החשובות יותר, לא מזכיר אותן בדבריו או בפסק הדין, - כאילו אינן קיימות, - למרות שלא יתכן, - שוב כמובן, - שלא היה מודע להן, - (שוב, - הואילו ועיינו בסעיף 11 (- הסעיף המרכזי בעתירה כשנכתבה) בעתירה בקבץ המקושר, תראו כמה הדברים ברורים) ומציג - הלכה למעשה, - הצגת דברים כוזבת בפני הקורא התמים הנתקל בפסה"ד: - כאילו כל מה שיש בדף שפרסמה הנהלת בתי המשפט שבעניינו-ההליך, הדף המקושר שבו אנו עוסקים, - אינו אלא דברים כאלו המצויינים על ידו, - להופיע בלבוש הולם ומסודר, לשמור על השקט, להמנע מניהול שיחות, - "וכדומה". ואז הוא יכול לשקר בלב פסק הדין כפי שצטטתי לעיל, - "על פני הדברים הכללים משקפים את הדין המצוי". ולהמשיך - "בראייה זו, דומה כי הכללים אינם אלא פרסום לקהל של הדין המחייב".

- והוא עוד כותב במפורש: - ע"מ שלא להותיר ספק שהאיש שקרן: - "הדין המחייב".

זהו. - ז.א. השופט הנכבד, - או הלכה למעשה בבירור ניכר ביותר הבלתי נכבד, - פשוט משקר בלב פסק-הדין.

זה מה יש. יש נוכלים בירושלים. אלה הם שופטיך.

- הדברים הם חריפים, חד משמעיים, - ואני לא רואה שמישהו יכול לתרץ את ההתנהלות הזאת של האיש הזה. אילו היה מציג את העובדות הרלוונטיות כמות שהן בפסק הדין כמובן שלא יכול היה לטעון את הטענה האומללה שבפיו כאילו קיים אמנם דין (למפרע) שהכללים שבנידון אינם אלא משקפים את קיומו דמקדם. - כמו שאתם יכולים לראות, - (בקישור שכאן לפסק הדין) אין שם את ה-"אני מסכים" של שני חבריו להרכב. - הם שותפים למעילה? מן הסתם לא היו בלתי מודעים לשכתב חברם במסמך שהם נושאים באחריות המשותפת לעניינו. כמו בפס"ד אחר שכתב-הנדל-לא-מזמן באמתלה-שנתפרסמה אפשר אולי למצא תיקון לעניין מתוך כך. - מישהו חושב שימצא? - "אשרי תמימי דרך", - אבל אין תמימותנו מגיעה לכדי אווילות מסוג זה.

העיקר? - דעו מה שווה באמת המוסד הזה שזוכה ליוקרה שאין רבות דומות לה, - ועד כמה ניתן או לא ניתן לתת אמון בבתי המשפט ובשופטים, שרובם הגדול היו עורכי דין כמובן לפני שמונו לתפקיד שיפוטי, - ומכאן יושרם המופלג - כידוע לכל וכמפורסם בציבור כולו. - פסק-דין של בית-המשפט-העליון שמשקר חזיתית בלב פסק הדין, - לא בנקודה שולית או בפרט שאינו מרכזי, - פשוט משקר בנוגע לעיקר ע"מ להגיע למסקנה שתמצא נוחה לו. - למה? הקירבה בין ביהמ"ש להנהלת-בתי-המשפט היא מובנת. - לא קל לשופט נפשית להתעמת עם משפחתו המורחבת זו. - הפסולת האנושית הזו מההנהלה הנכבדה יעשו מה שהם רוצים, כשהם מבינים שזה לא תקין ולא לגיטימי - ואם תפנה למוסד המשפטי שמוסמך לבקר את הדברים ואמור לתקן את הפסול והמעוות, - בג"ץ ז.א, - מסתבר שהם חברים משכבר והגישה אינה שונה לחלוטין מהנהוג בעולם התחתון, - מחליקים את מה שלא מסתדר.

אף אחד לא שם לב.

או שכן.