מעשה בתמים ובזמן האבוד

בממלכה אחת, בתקופה שבה פני החיים לא היו מכוערים כפי שהם בימים אלה, חי מלך, ולו אף לא בן יחיד. משנדרש ליורש עצר, החליט לבקש לו כזה מבין הצעירים, הילדים, החיים בממלכתו. המלך הכריז, כי מבין כל אלה - יזכה למעמד - הילד שיצליח במשימה פשוטה אך - מטעם ריבוי המשתתפים - לא קלה. זרעי פרחים חולקו לכל ילדי הממלכה, או לכל הפחות לכל אלה שחפצו בכך וגילו עניין במשימה האמורה - תוך שהוכרז כי המתחרה שיעלה בידו לגדל את הפרחים היפים ביותר - פשוט כך ולא מסובך מזאת או מורכב יותר - יזכה למלא את מקומו של הבן אשר המלך והממלכה כלה לא זכו לו.

סיפורינו, - המוכר והידוע - בעל הסיום הטראגי, - בילד תמים - וישר - כמסתבר - נאמר יהא שמו מוריס בן-עטר. הנ"ל קבל את זרעי הפרחים, והניח כי ביושר, - וניסה - בתמימותו, - לגדלם. המלאכה לא צלחה כשניתן לצפות מטבע הדברים. אותו הטבע - כמסתבר - ובניגוד גמור לטבעו - מטבע הדברים, - לא הוכיח את עצמו. דבר לא גדל.

טרח הילד בלשכתו לילות כימים, נסה את אשר נסה, לא חסך זמנו ולא אדמה, מים, כלי הולם, או כל שהזרעים המלכותיים עשויים להדרש לו – וזולתי חרס, - לא העלה דבר במאמציו התמימים. לא ציץ ירוק ולא שרש. יאוש בלבד צמח בלבו ושרשיו הולכים ומעמיקים.

יום אחר יום, שעה אחר שעה, באין כל הבנה משום מה גורלו כזה ואפילו הדל שבפרחים אינו מציג עצמו בעציץ הזוכה לתשומת לב כה רבה, למעלה מכל שעשוי היה להעלות בדעתו כי עשוי כלי חרס שכמות לא-גדולה של אדמה בו לזכות לה.

ועדיין הדברים כשהיו. שינוי אין. קרב המועד וניצוץ של תקווה אינו מאיר.

עד שבא המועד המיוחל. או אולי לא היה מיוחל דווקא לאור הנסיבות, אבל בא. והמלך יצא מארמונו אל רחובות עירו, ואל רחובות הממלכה, - בתקווה וכוונה למצא את מבוקשו המיוחל. מבחינתו היה מיוחל בכל-אפן.

המלך רוכב, על סוסו הלבן, כדרכם של מלכים בעת ההיא, ואולי לא רק בעת ההיא, - ופמליה לצידו ומאחריו, - כמתחייב, ולצידי הדרך ילדי-ונערי-הממלכה - ובידיהם - כשתבינו מן הסתם -
עציצים.

וככל שנופל מבטו של המלך על העולה ופורח מאותם עציצים, ומן האדמה שבם, - תחת כי תסתבר שמחה מעיניו ויגיל מבטו, - כבדים פניו, ונופלים, וככל שעולה יופים - לעין הבשר והחמר, - של הפרחים ותפארת יופים של צבעיהם-הרב-גוניים, - מאפיר מבטו של המלך, וקהה, ואבל, ומחמיר סברו וסר האור מפניו, השמחים דווקא - קלות, בימים כתיקונם.

ותמהים יועציו ושריו, ושאר עושי-דברו המתנהלים לצידו באין-אמר, אך שומרים הם על שתיקתם, ואינם רואים להפריע את המלך משדעתו-נתונה-לו.

עד כי לאחר זמן לא-מועט, - בפאתי רחוב נשכח בגיא העניינים המקומיים, - מבחינים הם ממרחק דווקא בגיבור סיפורינו, אוחז כלי בידו ככולם, - אלא שלא דבר מבצבץ בו, - חום גון-האדמה, וחום גון-החרס מחוץ אשר בו תעמד. לא ירק ולא צבע.

ושוב, - לתמיהת הפמליה - מאושש מבטו של המלך, - וחיים מעט נוצקים בפניו, - וראשו לא עוד נפול כמקדם, וזיק של תקווה הולך - לאיטו - וקונה שבת - בלב המלך היודע צער עמוק וחשכה שרמז-יאוש-בה.

והגיעו עדי המקום. והילד - ילדינו - מבטו בארץ והגיגיו הגיגי-מוות, אף לא הבחין בשיירה המלכותית הנעצרת נוכח פניו, והמלך פונה אליו ויאמר: "משום מה שומם שתאחז בידך?", ותשובה אַין.

ושוב פנה המלך, ודוממים אנשיו, ושוקטים סוסיהם, - "משום מה? התשמע?".

ועדיין דממה.

וירד המלך מן האוכף ומעל סוסו, וניגש אל הצעיר העומד דומם, ובקש לשאלו בשלישית שאלה שהתשובה בעניינה - ביסודה ידועה לו, - אלא שבקש לוודא - כמובן, - בשל ובגלל חשיבות העניין.

ושלח את ידו ונגע - קלות, - בכתפו של זה, ובא לפצות פיו ולשאול כמקדם - כיצד ומשום-מה השממה, - ולא השלים דברו. צנח הילד ומת. קרס ארצה כבובת-עץ. שכן - כידוע לכם - זרעים שבושלו חולקו לכל. ודבר לא עשוי היה לנבט מהם. והשלים היאוש מלאכתו והשחור מלכותו, ויבש לב התם ואזלו החיים, - וְהַאַיִן נחל מקומם ללילות וימים.
ונבהיר - לו היו ילדים ישרים, לו נפגש זה המת בכאלה-דומים, - והבין כי לא-בו-המום, וחי - ושמח בחיים.
אלא ש - לב כלם לב כלבים. ולכן - "משכך" - צמחו הפרחים. וְהַבֵן לא הבין כי חייו חי הוא יום יום בין סומים ונוכלים.

ולכן, - עד חצות טורח היה בכתיבת פסקי-דין. ומקדיש זמן סביר בתום לב - כך נראה - בראיית הצרכים.

ובסדום מת צדיק, - כך ניתן להניח, - והשמש כקדם - גם בא גם זורח.