עוד על ורדה אלשיך (ואמונה בנציב התלונות על שופטים ויחסה אל המערכת מעם חוף מבטחים בדיעבד)

- ב-"ידיעות אחרונות", - מוסף "7 ימים", ביום 20.12.13 - נתפרסם ראיון - אוהד למדי, - ניתן לומר - ובאפן מוזר מעט אולי, - סובייקטיבית לכל הפחות - עם השופטת לשעבר הנזכרת לעיל. (עמ' 18-26 שם)

לעניין ביקור הבית בביתה של רחל סופר-סייג אומרת אלשיך שם: "אם הייתי צריכה לעשות 'ביקור בית' גם היום, הייתי עושה אותו שוב ובדיוק באותה הדרך". (עמ' 24, טור 2)

השיקול של שרת-המשפטים לאותו עניין, בזמנו, - אינו נראה בלתי סביר דווקא, (שלא כשיקול של קודמה לעניין הקודם לו) אבל בהתחשב באמירה הנ"ל, - גם אם אין להאשימה שכן עובדה זאת לא עמדה מולה בזמן-אמת אז, - נראה שניתן לומר ששגתה בבחירתה שלא לפעול כנגד אלשיך.

 נציב תלונות השופטים כידוע מצא את התלונה מוצדקת באותו עניין, (על אף שתלונות נוספות של סייג-סופר לא נמצאו מוצדקות) אבל את השופטת-לשעבר זה לא מעניין.

בהמשך אומרת אלשיך - גם על אותו עניין - "אז עשו את הגברת רחל סופרפושטת רגל שלא משלמת כבר שמונה שנים אף אגורה מכיסה, וההדגשה על המילה מכיסה, על חשבון החובות שלה לנושיםצדיקה. והשופטתהיא ה'פושעת' האמיתית.". - מישהו עשה את הגברת הנ"ל צדיקה? - ממש לא. - ככל הזכור לכותב שורות אלו. חוץ מעורך-הדין הפרטי שלה, כמובן. זה מובן. אבל ההתנהלות של השופטת לא נמצאה לגיטימית. נוח לאלשיך לעוות את האמת כמופיע לעיל, וגם זה מעיד על אופיה, נראה שבהכרח.
להתרשמות הכותב כאן גם לא אלשיך נהגה כשנהגה מתוך דאגה לנושים, אלא מכיון שנפגעו ריגשותיה-הפרטיים עקב האופן המתמשך בו הצליחה סייג-סופר כמסתבר להתל בה ובמערכת; - אבל אני (כמובן) לא הייתי שם.


גם בהתייחס למקרה הראשון, - מתקופתו של נאמן, - בנוגע לפרוטוקול שֶׁשׁוּנָּה וצורף לתלונה כנגד עו"ד ארגז, - אומרת אלשיך "מה שקרה שם היה הכי לגיטימי". (עמ' 22 טור אחרון)

 - ובהמשך - "עד היום לא ירדתי לכוונתו של הנציב". - ועדיין אחרי כן, - בתשובה ל-"בדיעבד את מצטערת?": - "לא! עשיתי מה שכל שופט צריך לעשות. ערכתי פרוטוקול כדי שהוא לא ייצא עקום ושהדברים שהוספו ישקפו את מה שקרה באמת ואת התרשמותי. אלו דברים שאולי מישהו יכול להגיד שהם מיותרים, אבל אני ראיתי אותם כחשובים. אף אחד לא יכול להחליף את שיקול הדעת השיפוטי שלי ואת דרך התנסחותי. ערכאת הערעור יכולה להעמידני על טעותי, אבל לא לשכת עורכי הדין ולא הנציב.". ראשית, - בזמן-אמת, - לא נשמעה כל טענה מפי אלשיך כאילו לא נמצא פגם בהתנהלותה וכאילו אין פגם במעשה שבגינו "נשפך דמה" - כביטוי שנשמע אז או מעט מאוחר יותר - בתקשורת ובפומבי. ואין צרך באינטליגנציה חריגה או בחכמה יוצאת דופן כדי להבין משום מה. ואילו נהגה אחרת וטענה אז את שמבקשת היא לטעון בראיון כאן נראה שמסתיימים היו הדברים אחרת. עשוי להיות מעניין ביותר להכיר את תשובת אלשיך לתלונה בפני אליעזר גולדברג, - נציב התלונות דאז, - ולהשוותה לדברים הנאמרים על ידה כשאינה עוד שופטת ומחוץ להישג ידה של הנציבות. - שנית, - "ערכאת הערעור יכולה להעמידני על טעותי, אבל לא לשכת עורכי הדין ולא הנציב".

לשכת-עורכי-הדין לא, אבל לא הנציב?

ומה על המכתב הידוע של נשיא ביהמ"ש העליון שצורף כידוע לתיקה של הקדושה-המעונה העונה לשם ורדה אלשיך? אותו שכחה זו לגמרי בראיון הזה ובדברים האלה. גם הוא לא יודע מה שהוא מדבר?

האם הייתה מעזה השופטת-לשעבר להתייחס בביטול כמו בדבריה בראיון להאשמות נגדה גם במועד שבו עמדו הדברים על הפרק והייתה עדיין שופטת? בפרט לנוכח הביטול המשתמע מכך של שנכתב בעניינה ע"י הנציב וע"י הנשיא הנוכחי של ביהמ"ש העליון? - ואפילו במועד עריכת הראיון - אילולא פרשה, ואילו נשאה עדיין במשרתה דמקדם - הייתה מעזה להשמיע את הדברים? בהיר לכאורה, שלא.



גם קדם לכן, בהתייחסותה לפרשה, מנסה אלשיך להגן על עצמה: "גם על פי החוק, שופט יכול לתקן פרוטוקול או פליטת קולמוס או החסרה או השמטה בתוך 21 יום בלי אפילו לקבל את תגובת הצד שכנגד". (עמ' 24 טור 1) נכון, אבל תופיע החלטה בתיק בית-המשפט המלמדת ומעידה שהתיקון בוצע. זה דבר אחר. אלשיך לא מבינה את זה? היא מבינה, אבל מניחה, מן הסתם, שהקוראים - ברובם - לא.