המערכת המשפטית היא מערכת כזו, וזה לא סוד, - שבה כעניין של שגרה אדם - נאשם - בתחילתו של הליך (פלילי) ידון (באמצעות עו"ד, - ז.א. עורך-הדין המייצג אותו ידון) באפשרות שיודה באשמה, - אם תסכים המדינה, התביעה, - עורכי-הדין המייצגים את המדינה המאשימה את אותו-אדם במעשים שבגינם הוא נשפט, - שהעונש בסופו-של-דבר יהיה קל דיו; ואח"כ, - אם המדינה - הפרקליטות - התביעה, - לא תסכים לעונש כזה שיהיה מספיק-קל על מנת שהנאשם יסכים גם-הוא לשאתו, - אז (!!!) במשפט שיתנהל בהמשך ישתדל אותו נאשם שקדם לכן היה מוכן להודות באשמה אם-רק-יקלו-כנדרש-בענשו להוכיח שהוא [בכלל] חף מפשע ושההודאה שהיה מוכן למסור זמן קצר יותר או ארוך יותר קדם לכן (כאמור) היא הודאת שוא.
לתשומת לב, - זה לא דבר חריג או משהוא יוצא דופן: - זה קורה כל הזמן וזה לא רק קורה כל הזמן, - זה המצב הרגיל. הכרתם של פרקליטים שעוסקים בהליכים מסוג זה, שחיים בתוך תופעות כאלו, - מטבע הדברים הולכת ונשחתת. ולא מדובר על כך שיקבלו שוחד, על תופעות מהסוג שראינו שנתגלה ("לכאורה", אם תרצו) אצל רות דוד, מדובר על כך שבלשון פשוטה נדפק להם (קצת) הראש.
אין עוד מקום שיש כ"כ הרבה אנשים סתומים למטר מרובע כמו בפרקליטות המדינה. עובדה. לא נזדמן לי לכתב את זה עד היום. אבל זאת לא רק צורת דיבור, זה ככה. זאת המציאות. - בחזרה לנושא הראשון: - זה העניין פה, - נא לתשומת לב, - כרגיל, - בתחילתו של הליך פלילי, של משפט, - מדברים על "עסקת טיעון", - ז.א. כאמור שהנאשם יאמר שהוא אמנם רצח או גנב או עשה את מה שאומרים (טוענים) שהוא עשה, - בתנאי שיסכימו שהעונש שהוא יקבל יהיה קל מספיק כדי שיסכים הנאשם (ויסכימו עורכי הדין שלו) להגיד שהוא באמת עשה את מה שטוענים כאמור שהוא עשה, (נותנים לו ענש יותר קל כדי לחסך למדינה את הזמן והכסף שצריך להוציא על המשפט כדי להוכיח שם את מה שרוצים) והמדינה מסכימה לקבל את ההודאה ובית המשפט כמעט תמיד מסכים גם הוא, - ואח"כ אם הסחר-מכר הבזוי הזה לא יסתדר והמו"מ לא יוליך להסכמה, - לפתע (כמובן שלא לפתע, זה רק in a manner of speech) הנאשם יטען שלא היה ולא נברא (בגדול) ועורכי הדין שלו במלוא הרצינות ינסו להוכיח בבית-המשפט (שגם כמובן יתייחס לדברים במלוא הרצינות) שכך באמת וכל המו"מ שהתנהל קדם היה כזה שהיה אסון אם היה מצליח.
איך אנשים יכולים לחיות בתוך כזה דבר? איך עורכי דין יכולים לדבר על "כבוד המקצוע"? - אני כתבתי פעם במסמך (הודעת ערעור) שהגשתי לבית המשפט (המחוזי בת"א) על המערכת ש-"זו מעוותת וחולה" ו-"סבור המערער כי כל שעיניו בראשו יראה את הדברים" - "אם נתוודע אליה במידה מספקת". ("אין עניינו של ההליך דכאן בביקורת על המערכת, - אלא שזו מעוותת וחולה וסבור המערער כי כל שעיניו בראשו יראה את הדברים – אם נתוודע אליה במידה מספקת") דבורה ברלינר, (המושחתת) שהייתה אז נשיאת ביהמ"ש, (המחוזי) החליטה שאסור לכתב על המערכת שהיא מעוותת וחולה. הסוף היה שהגעתי ל-10 חדשים (ועוד קצת) בכלא. - אנשים שחיים בעולם המשפט חיים בעולם מעוות, מציאות מעוותת. הכלל הראשון שם קבלת הדין, - לשים בצד את דעתך שלך, את העיניים שלך, את מה שאתה רואה, - ולקבל סטנדרטים מקובלים-שם. והסטנדרטים, כמו הדוגמא שהיא הנושא כאן בדברים-האלה, - לא דווקא בריאים. אין מי שרואה מבחוץ בלי שיעבור קדם תהליך שישחית את לבו ויהרס את הכרתו ויוכל לדווח ולהתייחס לדברים ע"פ השכל הישר כמו שהוא קיים בכל מקום. צריך לומר להגנתה של המערכת שלא קל לבנות סיפור כל כך מורכב. היא מאד רחבה והיא צריכה לתפקד. אבל בעולם הדפוק הזה קדם כל צריך לשלם מס שפתיים ולשבח את המערכת (שמעתם פעם שופט או פרקליט אומר שהמערכת לא טובה?) ורק אח"כ בא ערכה של האמת. וזה כשמדובר באנשים שלגבי חלק ניכר מהם (בהתבטאות הכי זהירה, נראה) השקר הוא לחם חוקם. - הרוח שם היא חולה, האווירה לא בריאה, - את זה הציבור צריך להבין.
לתשומת לב, - זה לא דבר חריג או משהוא יוצא דופן: - זה קורה כל הזמן וזה לא רק קורה כל הזמן, - זה המצב הרגיל. הכרתם של פרקליטים שעוסקים בהליכים מסוג זה, שחיים בתוך תופעות כאלו, - מטבע הדברים הולכת ונשחתת. ולא מדובר על כך שיקבלו שוחד, על תופעות מהסוג שראינו שנתגלה ("לכאורה", אם תרצו) אצל רות דוד, מדובר על כך שבלשון פשוטה נדפק להם (קצת) הראש.
אין עוד מקום שיש כ"כ הרבה אנשים סתומים למטר מרובע כמו בפרקליטות המדינה. עובדה. לא נזדמן לי לכתב את זה עד היום. אבל זאת לא רק צורת דיבור, זה ככה. זאת המציאות. - בחזרה לנושא הראשון: - זה העניין פה, - נא לתשומת לב, - כרגיל, - בתחילתו של הליך פלילי, של משפט, - מדברים על "עסקת טיעון", - ז.א. כאמור שהנאשם יאמר שהוא אמנם רצח או גנב או עשה את מה שאומרים (טוענים) שהוא עשה, - בתנאי שיסכימו שהעונש שהוא יקבל יהיה קל מספיק כדי שיסכים הנאשם (ויסכימו עורכי הדין שלו) להגיד שהוא באמת עשה את מה שטוענים כאמור שהוא עשה, (נותנים לו ענש יותר קל כדי לחסך למדינה את הזמן והכסף שצריך להוציא על המשפט כדי להוכיח שם את מה שרוצים) והמדינה מסכימה לקבל את ההודאה ובית המשפט כמעט תמיד מסכים גם הוא, - ואח"כ אם הסחר-מכר הבזוי הזה לא יסתדר והמו"מ לא יוליך להסכמה, - לפתע (כמובן שלא לפתע, זה רק in a manner of speech) הנאשם יטען שלא היה ולא נברא (בגדול) ועורכי הדין שלו במלוא הרצינות ינסו להוכיח בבית-המשפט (שגם כמובן יתייחס לדברים במלוא הרצינות) שכך באמת וכל המו"מ שהתנהל קדם היה כזה שהיה אסון אם היה מצליח.
איך אנשים יכולים לחיות בתוך כזה דבר? איך עורכי דין יכולים לדבר על "כבוד המקצוע"? - אני כתבתי פעם במסמך (הודעת ערעור) שהגשתי לבית המשפט (המחוזי בת"א) על המערכת ש-"זו מעוותת וחולה" ו-"סבור המערער כי כל שעיניו בראשו יראה את הדברים" - "אם נתוודע אליה במידה מספקת". ("אין עניינו של ההליך דכאן בביקורת על המערכת, - אלא שזו מעוותת וחולה וסבור המערער כי כל שעיניו בראשו יראה את הדברים – אם נתוודע אליה במידה מספקת") דבורה ברלינר, (המושחתת) שהייתה אז נשיאת ביהמ"ש, (המחוזי) החליטה שאסור לכתב על המערכת שהיא מעוותת וחולה. הסוף היה שהגעתי ל-10 חדשים (ועוד קצת) בכלא. - אנשים שחיים בעולם המשפט חיים בעולם מעוות, מציאות מעוותת. הכלל הראשון שם קבלת הדין, - לשים בצד את דעתך שלך, את העיניים שלך, את מה שאתה רואה, - ולקבל סטנדרטים מקובלים-שם. והסטנדרטים, כמו הדוגמא שהיא הנושא כאן בדברים-האלה, - לא דווקא בריאים. אין מי שרואה מבחוץ בלי שיעבור קדם תהליך שישחית את לבו ויהרס את הכרתו ויוכל לדווח ולהתייחס לדברים ע"פ השכל הישר כמו שהוא קיים בכל מקום. צריך לומר להגנתה של המערכת שלא קל לבנות סיפור כל כך מורכב. היא מאד רחבה והיא צריכה לתפקד. אבל בעולם הדפוק הזה קדם כל צריך לשלם מס שפתיים ולשבח את המערכת (שמעתם פעם שופט או פרקליט אומר שהמערכת לא טובה?) ורק אח"כ בא ערכה של האמת. וזה כשמדובר באנשים שלגבי חלק ניכר מהם (בהתבטאות הכי זהירה, נראה) השקר הוא לחם חוקם. - הרוח שם היא חולה, האווירה לא בריאה, - את זה הציבור צריך להבין.