- - - שמוק - - -

שי ניצן, פרקליט המדינה, - צִטֵּט, ביום 20.12.2018, בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, שעסקה כמובן במקרהו הידוע והמפורסם של רומן זדורוב ומשפטו המתמשך והמתוקשר, - את השופט יורם דנציגר, מתוך פסק הדין האחרון שניתן באותה פרשה עד היום: - (- ראה 41:24-41:52 בהקלטת התכנית. - (קישור למטה) הציטוט אינו ציטוט מדוייק ואינו מופיע בדיוק במילים אלה בפסה"ד, אם כי לעניין-תכן-הדברים אמנם אלו נאמרים ככלל)

"מדובר במקרה גבולי, כפסע, היה ביני לבין הרשעה, - וצריך צירוף מקרים נדיר ביותר כדי לקבע שזדורוב הוא לא הרוצח".

- העניין הוא, (- !!!) שניצן דלעיל אינו מטריח את עצמו לציין ולו ברמז, - ולא במלה ולא בחצי מלה, כאילו לא היו הדברים מעולם, - שהדברים שנאמרו ע"י השופט דנציגר נאמרו כאשר דנציגר לא הכיר ולא ידע דבר אודות המקרה והסיפור של "א.ק." שהובאו בפני הציבור ב-"צל של אמת", ואשר בית המשפט עצמו (בשלב מוקדם יותר במסגרת ההליכים) סרב לשמע, סרב להאזין להם וסרב להכיר. - ברור ומובן, - ולא ניתן שלא להבין, - (- ותהא דעתו של מי כאשר תהא) כי ספק שכזה היה מתרחב - במידה משמעותית ביותר, - לנוכח הסיפור האמור. זה כבר סיפור שונה לחלוטין; - העקבות הזרים מתאימים כמובן לסיפורה של בת-זוגתו הידועה של "א.ח", - ומי - בנוסף לכך, - דורך היה בתוך שלולית של דם (כשניתן לראות בתמונה שהתפרסמה ברשת לפני זמן רב) שעל מיכל ההדחה של השירותים, (ה-"ניאגרה") אם לא "א.ק." שממילא (ע"פ "צל של אמת") נתכוונה להחליף את בגדיה ונעליה בתא הסמוך?

ניצן מטעה את הציבור והצופים באפן קשה, - אם הוא מודע לכך - ניתן להגדיר זאת בלשון העם כְּ-"זְנוּת", ואם לא - זאת רשלנות, - קָשָׁה ניתן לומר.
- זה נוהג קבוע של הפרקליטות, נראה, - לציין עובדות שהן נכונות לכשעצמן, - ע"מ לצאת ידי חובה, - אבל בד בבד להטעות את קהל-הצופים-או-המאזינים (או הקוראים) כמי שאין לו אלוהים.

- זה מה יש.


(- שתי הערות נוספות: -

הראשונה, - באותה תכנית - ב-33:49-34:22 - הוא אומר - "(... -) גם קראתי עכשיו איזה שהוא מאמר, כולנו זאבי טרף, כולנו חיות... - אנחנו מתנפלים על טרף, - ... אז אני רוצה להגיד לך שאני חושב שאדם שכותב בסגנון, אגב, ... - באמת זה עצוב לי, - להסתכל על מערכת שלמה ולהגיד - "כל השוטרים", - שזה מה שכתוב שם, - "כל השוטרים", "כל הפרקליטים", "כל השופטים", - הם אנשים איומים, - זאבים, טורפים, זה בזיון ובושה, אין לי מה להגיד". - אז כל מי שמעוניין, - יכול להכנס לאתר "הארץ", - https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.6633341 - ולראות אם זה באמת מה שכתוב שם.

(- או אם לא יתאפשר לו - אותה כתבה מופיעה גם ב-"‏כל האמת על פרשת רצח תאיר ראדה ז"ל‏" - ב-Facebook)

- עוד הוא אומר - ב-47:20-47:37 - "אני מאמין, - שאם נותרה אפשרות קלושה שבקלושה, אבל יש מסה של ראיות שמראה שאדם הוא רוצח, צריך להרשיע אותו. כי השיטה שלנו בנויה על הדבר הזה, אחרת אי אפשר להרשיע כמעט אף אדם.")

https://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2019/Article-a04267aee8bc761006.htm?sCh=07437f8dd8836110&pId=885471177

מעשה בתמים ובזמן האבוד

בממלכה אחת, בתקופה שבה פני החיים לא היו מכוערים כפי שהם בימים אלה, חי מלך, ולו אף לא בן יחיד. משנדרש ליורש עצר, החליט לבקש לו כזה מבין הצעירים, הילדים, החיים בממלכתו. המלך הכריז, כי מבין כל אלה - יזכה למעמד - הילד שיצליח במשימה פשוטה אך - מטעם ריבוי המשתתפים - לא קלה. זרעי פרחים חולקו לכל ילדי הממלכה, או לכל הפחות לכל אלה שחפצו בכך וגילו עניין במשימה האמורה - תוך שהוכרז כי המתחרה שיעלה בידו לגדל את הפרחים היפים ביותר - פשוט כך ולא מסובך מזאת או מורכב יותר - יזכה למלא את מקומו של הבן אשר המלך והממלכה כלה לא זכו לו.

סיפורינו, - המוכר והידוע - בעל הסיום הטראגי, - בילד תמים - וישר - כמסתבר - נאמר יהא שמו מוריס בן-עטר. הנ"ל קבל את זרעי הפרחים, והניח כי ביושר, - וניסה - בתמימותו, - לגדלם. המלאכה לא צלחה כשניתן לצפות מטבע הדברים. אותו הטבע - כמסתבר - ובניגוד גמור לטבעו - מטבע הדברים, - לא הוכיח את עצמו. דבר לא גדל.

טרח הילד בלשכתו לילות כימים, נסה את אשר נסה, לא חסך זמנו ולא אדמה, מים, כלי הולם, או כל שהזרעים המלכותיים עשויים להדרש לו – וזולתי חרס, - לא העלה דבר במאמציו התמימים. לא ציץ ירוק ולא שרש. יאוש בלבד צמח בלבו ושרשיו הולכים ומעמיקים.

יום אחר יום, שעה אחר שעה, באין כל הבנה משום מה גורלו כזה ואפילו הדל שבפרחים אינו מציג עצמו בעציץ הזוכה לתשומת לב כה רבה, למעלה מכל שעשוי היה להעלות בדעתו כי עשוי כלי חרס שכמות לא-גדולה של אדמה בו לזכות לה.

ועדיין הדברים כשהיו. שינוי אין. קרב המועד וניצוץ של תקווה אינו מאיר.

עד שבא המועד המיוחל. או אולי לא היה מיוחל דווקא לאור הנסיבות, אבל בא. והמלך יצא מארמונו אל רחובות עירו, ואל רחובות הממלכה, - בתקווה וכוונה למצא את מבוקשו המיוחל. מבחינתו היה מיוחל בכל-אפן.

המלך רוכב, על סוסו הלבן, כדרכם של מלכים בעת ההיא, ואולי לא רק בעת ההיא, - ופמליה לצידו ומאחריו, - כמתחייב, ולצידי הדרך ילדי-ונערי-הממלכה - ובידיהם - כשתבינו מן הסתם -
עציצים.

וככל שנופל מבטו של המלך על העולה ופורח מאותם עציצים, ומן האדמה שבם, - תחת כי תסתבר שמחה מעיניו ויגיל מבטו, - כבדים פניו, ונופלים, וככל שעולה יופים - לעין הבשר והחמר, - של הפרחים ותפארת יופים של צבעיהם-הרב-גוניים, - מאפיר מבטו של המלך, וקהה, ואבל, ומחמיר סברו וסר האור מפניו, השמחים דווקא - קלות, בימים כתיקונם.

ותמהים יועציו ושריו, ושאר עושי-דברו המתנהלים לצידו באין-אמר, אך שומרים הם על שתיקתם, ואינם רואים להפריע את המלך משדעתו-נתונה-לו.

עד כי לאחר זמן לא-מועט, - בפאתי רחוב נשכח בגיא העניינים המקומיים, - מבחינים הם ממרחק דווקא בגיבור סיפורינו, אוחז כלי בידו ככולם, - אלא שלא דבר מבצבץ בו, - חום גון-האדמה, וחום גון-החרס מחוץ אשר בו תעמד. לא ירק ולא צבע.

ושוב, - לתמיהת הפמליה - מאושש מבטו של המלך, - וחיים מעט נוצקים בפניו, - וראשו לא עוד נפול כמקדם, וזיק של תקווה הולך - לאיטו - וקונה שבת - בלב המלך היודע צער עמוק וחשכה שרמז-יאוש-בה.

והגיעו עדי המקום. והילד - ילדינו - מבטו בארץ והגיגיו הגיגי-מוות, אף לא הבחין בשיירה המלכותית הנעצרת נוכח פניו, והמלך פונה אליו ויאמר: "משום מה שומם שתאחז בידך?", ותשובה אַין.

ושוב פנה המלך, ודוממים אנשיו, ושוקטים סוסיהם, - "משום מה? התשמע?".

ועדיין דממה.

וירד המלך מן האוכף ומעל סוסו, וניגש אל הצעיר העומד דומם, ובקש לשאלו בשלישית שאלה שהתשובה בעניינה - ביסודה ידועה לו, - אלא שבקש לוודא - כמובן, - בשל ובגלל חשיבות העניין.

ושלח את ידו ונגע - קלות, - בכתפו של זה, ובא לפצות פיו ולשאול כמקדם - כיצד ומשום-מה השממה, - ולא השלים דברו. צנח הילד ומת. קרס ארצה כבובת-עץ. שכן - כידוע לכם - זרעים שבושלו חולקו לכל. ודבר לא עשוי היה לנבט מהם. והשלים היאוש מלאכתו והשחור מלכותו, ויבש לב התם ואזלו החיים, - וְהַאַיִן נחל מקומם ללילות וימים.
ונבהיר - לו היו ילדים ישרים, לו נפגש זה המת בכאלה-דומים, - והבין כי לא-בו-המום, וחי - ושמח בחיים.
אלא ש - לב כלם לב כלבים. ולכן - "משכך" - צמחו הפרחים. וְהַבֵן לא הבין כי חייו חי הוא יום יום בין סומים ונוכלים.

ולכן, - עד חצות טורח היה בכתיבת פסקי-דין. ומקדיש זמן סביר בתום לב - כך נראה - בראיית הצרכים.

ובסדום מת צדיק, - כך ניתן להניח, - והשמש כקדם - גם בא גם זורח.