גיבוי

בפוסט הקודם הגדרתי את דבורה ברלינר (שהיתה נשיאת ביהמ"ש המחוזי) כמושחתת ומפני שרבים עשויים לחשב שמדובר באמירה לא מבוססת, אולי אפילו סתמית, - החלטתי להביא כאן את הדברים הבאים כדי לבסס את העובדה ולהבהיר שזה לא המצב.

- נכון שברשת יש שכותבים דברים לא בדרך הכי אחראית. ולכן הצרך בפוסט הזה.

הגשתי פעם ערעור לבית המשפט המחוזי, ברלינר ישבה שם כאם-בית-הדין. הודעת הערעור היתה מאד ארוכה, - 116 עמודים, והיו שם התבטאויות לאו דווקא מקובלות במערכת המשפטית, - זה נכון, אחת מהן מצוטטת בפוסט הקודם. ברלינר החליטה שאצטרך להגיש הודעת ערעור מחדש, - בלי הביטויים שע"פ החלטתה היו אסורים, - ושלא תעלה על 10 עמודים, - מה שכמובן בלתי אפשרי. (לביהמ"ש (השלום) בערכאה הקודמת היו הרבה מאד טעויות)

- הדיון שבו היא החליטה את זה היה ב-20 ביוני, והיא החליטה שהערעור ידחה אם לא אגיש הודעה כזאת עד ה-15 ביולי. - ב-12 ביולי הגשתי בקשה לביטול ההחלטה שקבעה שאני צריך להגיש את ההודעה מחדש. - שיהיה ברור, - היא ושני שותפיה להרכב (ג'ורג קרא ומרים סוקולוב) היו מאד שמחים לדחות את הבקשה. אבל החלטה לא נתקבלה. - בוששה לבוא. אז אחרי זמן באותו מצב הגישה התובעת בתיק בקשה לדחיית הערעור, בגלל שלפי ההחלטה המקורית אם אני לא מגיש הודעה מתוקנת עד ה-15 ביולי הערעור צריך להדחות. - ברלינר העבירה את הבקשה לתגובה שלי, - ואני כתבתי בתגובה שאני עדיין ממתין להחלטה בבקשה שלי.

- אז ברלינר כתבה שכל הבקשות יִדּוֹנוּ בדיון הבא. הדיון הבא היה קבוע ל-3 בספטמבר. - ז.א. שאז היא אמורה לקבל את ההחלטות בעניינים האלה. קצת לפני זה הגשתי עוד בקשה להקלטת הדיון הזה. אני לא רוצה להאריך כאן אבל ע"פ החוק (סעיף 68ב (א) לחוק בתי המשפט) היא חייבת לקבל את הבקשה אם אין סיבות מיוחדות שלא לקבל אותה. סיבות כאלה לא היו. - מכיון שהיא לא רצתה לקבל את הבקשה, - אבל לא יכלה לדחות אותה ע"פ החוק, - היא קבעה שגם הבקשה הזאת תִּדּוֹן בדיון עצמו, מה שכמובן לא תקין כי אז בכל מקרה לפחות החלק של הדיון שעוסק בהחלטה בעניין ההקלטה לא יוקלט. - אבל אח"כ גם בתחילת הדיון היא לא הסכימה לדון בבקשה ולא רצתה לקבל החלטה בעניינה: - היא טענה ש-"אין דיון", - (- !!!) ז.א. בזמן הדיון עצמו, - ולכן כביכול - ע"פ טענתה, - היא לא צריכה לדון בבקשה. - תאמינו או לא. - זה גם מופיע בפרוטוקול.

- "אין דיון", - ז.א. בגלל שלא הגשתי את ההודעה המתוקנת עד ל-15 ביולי. היא כמובן התעלמה גם מהבקשה שהיא בעצמה החליטה שתדון בה בדיון הזה לעניין ביטול ההחלטה שקובעת שצריך להגיש את ההודעה הזאת עד ל-15 ביולי. - אני הלכתי משם, לא הייתי מוכן להשאר באולם בכלל כשהיא לא מקבלת החלטה לגבי ההקלטה וכאשר כל מה שקורה שם לא מוקלט.

- אבל כל זה, כל מה שעד כאן, - זה רק ההקדמה, - זה רק בשביל להביא את הדבר הבא: -

- אח"כ, מאוחר יותר, אחרי חמש שנים בערך, - הגשתי ערעור אחר, בעניין אחר, שמסיבה כלשהיא הסיפור דלעיל עמד שם באיזה אפן ברקע הדברים. - גם הערעור הזה התגלגל אל ברלינר. - (ואני חושד שלא במקרה, אבל זה לא שייך לכאן) בקשתי שתפסל את עצמה, - מכיון שלא יתכן שהיא תהיה זו שתחליט אם ההתנהלות שלה שמתוארת בסיפור הראשון לגיטימית או לא, - קבילה או לא, - "תקינה" בלשון משפטית. - ההחלטה הייתה - "מטעמי יומן בית המשפט, התיק יועבר לכב' השופט נויטל, סג"נ לקביעה". תחליטו אתם, - נוכלת או לא נוכלת. - זה גם אסור ע"פ חוק, (סעיף 77א (ב) לחוק הנזכר מקדם) היא חייבת לקבל החלטה בבקשת-הפסלות ולא יכולה להתחמק ממנה, - הגשתי בקשה לביטול ההחלטה הזאת (שמצוטטת כאן) ואני לא יודע מה קרה אח"כ - ההחלטה לא הגיעה אלי מביהמ"ש, - אבל בכל מקרה, - בלי קשר לזה, - תחליטו אתם, - כאמור: - מושחתת או לא.

בריאות הנפש בהעדר רפואה מונעת

המערכת המשפטית היא מערכת כזו, וזה לא סוד, - שבה כעניין של שגרה אדם - נאשם - בתחילתו של הליך (פלילי) ידון (באמצעות עו"ד, - ז.א. עורך-הדין המייצג אותו ידון) באפשרות שיודה באשמה, - אם תסכים המדינה, התביעה, - עורכי-הדין המייצגים את המדינה המאשימה את אותו-אדם במעשים שבגינם הוא נשפט, - שהעונש בסופו-של-דבר יהיה קל דיו; ואח"כ, - אם המדינה - הפרקליטות - התביעה, - לא תסכים לעונש כזה שיהיה מספיק-קל על מנת שהנאשם יסכים גם-הוא לשאתו, - אז (!!!) במשפט שיתנהל בהמשך ישתדל אותו נאשם שקדם לכן היה מוכן להודות באשמה אם-רק-יקלו-כנדרש-בענשו להוכיח שהוא [בכלל] חף מפשע ושההודאה שהיה מוכן למסור זמן קצר יותר או ארוך יותר קדם לכן (כאמור) היא הודאת שוא.

לתשומת לב, - זה לא דבר חריג או משהוא יוצא דופן: - זה קורה כל הזמן וזה לא רק קורה כל הזמן, - זה המצב הרגיל. הכרתם של פרקליטים שעוסקים בהליכים מסוג זה, שחיים בתוך תופעות כאלו, - מטבע הדברים הולכת ונשחתת. ולא מדובר על כך שיקבלו שוחד, על תופעות מהסוג שראינו שנתגלה ("לכאורה", אם תרצו) אצל רות דוד, מדובר על כך שבלשון פשוטה נדפק להם (קצת) הראש.

אין עוד מקום שיש כ"כ הרבה אנשים סתומים למטר מרובע כמו בפרקליטות המדינה. עובדה. לא נזדמן לי לכתב את זה עד היום. אבל זאת לא רק צורת דיבור, זה ככה. זאת המציאות. - בחזרה לנושא הראשון: - זה העניין פה, - נא לתשומת לב, - כרגיל, - בתחילתו של הליך פלילי, של משפט, - מדברים על "עסקת טיעון", - ז.א. כאמור שהנאשם יאמר שהוא אמנם רצח או גנב או עשה את מה שאומרים (טוענים) שהוא עשה, - בתנאי שיסכימו שהעונש שהוא יקבל יהיה קל מספיק כדי שיסכים הנאשם (ויסכימו עורכי הדין שלו) להגיד שהוא באמת עשה את מה שטוענים כאמור שהוא עשה, (נותנים לו ענש יותר קל כדי לחסך למדינה את הזמן והכסף שצריך להוציא על המשפט כדי להוכיח שם את מה שרוצים) והמדינה מסכימה לקבל את ההודאה ובית המשפט כמעט תמיד מסכים גם הוא, - ואח"כ אם הסחר-מכר הבזוי הזה לא יסתדר והמו"מ לא יוליך להסכמה, - לפתע (כמובן שלא לפתע, זה רק in a manner of speech) הנאשם יטען שלא היה ולא נברא (בגדול) ועורכי הדין שלו במלוא הרצינות ינסו להוכיח בבית-המשפט (שגם כמובן יתייחס לדברים במלוא הרצינות) שכך באמת וכל המו"מ שהתנהל קדם היה כזה שהיה אסון אם היה מצליח.

איך אנשים יכולים לחיות בתוך כזה דבר? איך עורכי דין יכולים לדבר על "כבוד המקצוע"? - אני כתבתי פעם במסמך (הודעת ערעור) שהגשתי לבית המשפט (המחוזי בת"א) על המערכת ש-"זו מעוותת וחולה" ו-"סבור המערער כי כל שעיניו בראשו יראה את הדברים" - "אם נתוודע אליה במידה מספקת". ("אין עניינו של ההליך דכאן בביקורת על המערכת, - אלא שזו מעוותת וחולה וסבור המערער כי כל שעיניו בראשו יראה את הדברים – אם נתוודע אליה במידה מספקת") דבורה ברלינר, (המושחתת) שהייתה אז נשיאת ביהמ"ש, (המחוזי) החליטה שאסור לכתב על המערכת שהיא מעוותת וחולה. הסוף היה שהגעתי ל-10 חדשים (ועוד קצת) בכלא. - אנשים שחיים בעולם המשפט חיים בעולם מעוות, מציאות מעוותת. הכלל הראשון שם קבלת הדין, - לשים בצד את דעתך שלך, את העיניים שלך, את מה שאתה רואה, - ולקבל סטנדרטים מקובלים-שם. והסטנדרטים, כמו הדוגמא שהיא הנושא כאן בדברים-האלה, - לא דווקא בריאים. אין מי שרואה מבחוץ בלי שיעבור קדם תהליך שישחית את לבו ויהרס את הכרתו ויוכל לדווח ולהתייחס לדברים ע"פ השכל הישר כמו שהוא קיים בכל מקום. צריך לומר להגנתה של המערכת שלא קל לבנות סיפור כל כך מורכב. היא מאד רחבה והיא צריכה לתפקד. אבל בעולם הדפוק הזה קדם כל צריך לשלם מס שפתיים ולשבח את המערכת (שמעתם פעם שופט או פרקליט אומר שהמערכת לא טובה?) ורק אח"כ בא ערכה של האמת. וזה כשמדובר באנשים שלגבי חלק ניכר מהם (בהתבטאות הכי זהירה, נראה) השקר הוא לחם חוקם. - הרוח שם היא חולה, האווירה לא בריאה, - את זה הציבור צריך להבין.