- - - שמוק - - -

שי ניצן, פרקליט המדינה, - צִטֵּט, ביום 20.12.2018, בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, שעסקה כמובן במקרהו הידוע והמפורסם של רומן זדורוב ומשפטו המתמשך והמתוקשר, - את השופט יורם דנציגר, מתוך פסק הדין האחרון שניתן באותה פרשה עד היום: - (- ראה 41:24-41:52 בהקלטת התכנית. - (קישור למטה) הציטוט אינו ציטוט מדוייק ואינו מופיע בדיוק במילים אלה בפסה"ד, אם כי לעניין-תכן-הדברים אמנם אלו נאמרים ככלל)
"מדובר במקרה גבולי, כפסע, היה ביני לבין הרשעה, - וצריך צירוף מקרים נדיר ביותר כדי לקבע שזדורוב הוא לא הרוצח".
- העניין הוא, (- !!!) שניצן דלעיל אינו מטריח את עצמו לציין ולו ברמז, - ולא במלה ולא בחצי מלה, כאילו לא היו הדברים מעולם, - שהדברים שנאמרו ע"י השופט דנציגר נאמרו כאשר דנציגר לא הכיר ולא ידע דבר אודות המקרה והסיפור של "א.ק." שהובאו בפני הציבור ב-"צל של אמת", ואשר בית המשפט עצמו (בשלב מוקדם יותר במסגרת ההליכים) סרב לשמע, סרב להאזין להם וסרב להכיר. - ברור ומובן, - ולא ניתן שלא להבין, - (- ותהא דעתו של מי כאשר תהא) כי ספק שכזה היה מתרחב - במידה משמעותית ביותר, - לנוכח הסיפור האמור. זה כבר סיפור שונה לחלוטין; - העקבות הזרים מתאימים כמובן לסיפורה של בת-זוגתו הידועה של "א.ח", - ומי - בנוסף לכך, - דורך היה בתוך שלולית של דם (כשניתן לראות בתמונה שהתפרסמה ברשת לפני זמן רב) שעל מיכל ההדחה של השירותים, (ה-"ניאגרה") אם לא "א.ק." שממילא (ע"פ "צל של אמת") נתכוונה להחליף את בגדיה ונעליה בתא הסמוך?

ניצן מטעה את הציבור והצופים באפן קשה, - אם הוא מודע לכך - ניתן להגדיר זאת בלשון העם כְּ-"זְנוּת", ואם לא - זאת רשלנות, - קָשָׁה ניתן לומר.
- זה נוהג קבוע של הפרקליטות, נראה, - לציין עובדות שהן נכונות לכשעצמן, - ע"מ לצאת ידי חובה, - אבל בד בבד להטעות את קהל-הצופים-או-המאזינים (או הקוראים) כמי שאין לו אלוהים.

- זה מה יש.


(- שתי הערות נוספות: -

הראשונה, - באותה תכנית - ב-33:49-34:22 - הוא אומר - "(... -) גם קראתי עכשיו איזה שהוא מאמר, כולנו זאבי טרף, כולנו חיות... - אנחנו מתנפלים על טרף, - ... אז אני רוצה להגיד לך שאני חושב שאדם שכותב בסגנון, אגב, ... - באמת זה עצוב לי, - להסתכל על מערכת שלמה ולהגיד - "כל השוטרים", - שזה מה שכתוב שם, - "כל השוטרים", "כל הפרקליטים", "כל השופטים", - הם אנשים איומים, - זאבים, טורפים, זה בזיון ובושה, אין לי מה להגיד". - אז כל מי שמעוניין, - יכול להכנס לאתר "הארץ", - https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.6633341 - ולראות אם זה באמת מה שכתוב שם.

(- או אם לא יתאפשר לו - אותה כתבה מופיעה גם ב-"‏כל האמת על פרשת רצח תאיר ראדה ז"ל‏" - ב-Facebook)

- עוד הוא אומר - ב-47:20-47:37 - "אני מאמין, - שאם נותרה אפשרות קלושה שבקלושה, אבל יש מסה של ראיות שמראה שאדם הוא רוצח, צריך להרשיע אותו. כי השיטה שלנו בנויה על הדבר הזה, אחרת אי אפשר להרשיע כמעט אף אדם.")



מעשה בתמים ובזמן האבוד

בממלכה אחת, בתקופה שבה פני החיים לא היו מכוערים כפי שהם בימים אלה, חי מלך, ולו אף לא בן יחיד. משנדרש ליורש עצר, החליט לבקש לו כזה מבין הצעירים, הילדים, החיים בממלכתו. המלך הכריז, כי מבין כל אלה - יזכה למעמד - הילד שיצליח במשימה פשוטה אך - מטעם ריבוי המשתתפים - לא קלה. זרעי פרחים חולקו לכל ילדי הממלכה, או לכל הפחות לכל אלה שחפצו בכך וגילו עניין במשימה האמורה - תוך שהוכרז כי המתחרה שיעלה בידו לגדל את הפרחים היפים ביותר - פשוט כך ולא מסובך מזאת או מורכב יותר - יזכה למלא את מקומו של הבן אשר המלך והממלכה כלה לא זכו לו.

סיפורינו, - המוכר והידוע - בעל הסיום הטראגי, - בילד תמים - וישר - כמסתבר - נאמר יהא שמו מוריס בן-עטר. הנ"ל קבל את זרעי הפרחים, והניח כי ביושר, - וניסה - בתמימותו, - לגדלם. המלאכה לא צלחה כשניתן לצפות מטבע הדברים. אותו הטבע - כמסתבר - ובניגוד גמור לטבעו - מטבע הדברים, - לא הוכיח את עצמו. דבר לא גדל.

טרח הילד בלשכתו לילות כימים, נסה את אשר נסה, לא חסך זמנו ולא אדמה, מים, כלי הולם, או כל שהזרעים המלכותיים עשויים להדרש לו – וזולתי חרס, - לא העלה דבר במאמציו התמימים. לא ציץ ירוק ולא שרש. יאוש בלבד צמח בלבו ושרשיו הולכים ומעמיקים.

יום אחר יום, שעה אחר שעה, באין כל הבנה משום מה גורלו כזה ואפילו הדל שבפרחים אינו מציג עצמו בעציץ הזוכה לתשומת לב כה רבה, למעלה מכל שעשוי היה להעלות בדעתו כי עשוי כלי חרס שכמות לא-גדולה של אדמה בו לזכות לה.

ועדיין הדברים כשהיו. שינוי אין. קרב המועד וניצוץ של תקווה אינו מאיר.

עד שבא המועד המיוחל. או אולי לא היה מיוחל דווקא לאור הנסיבות, אבל בא. והמלך יצא מארמונו אל רחובות עירו, ואל רחובות הממלכה, - בתקווה וכוונה למצא את מבוקשו המיוחל. מבחינתו היה מיוחל בכל-אפן.

המלך רוכב, על סוסו הלבן, כדרכם של מלכים בעת ההיא, ואולי לא רק בעת ההיא, - ופמליה לצידו ומאחריו, - כמתחייב, ולצידי הדרך ילדי-ונערי-הממלכה - ובידיהם - כשתבינו מן הסתם -
עציצים.

וככל שנופל מבטו של המלך על העולה ופורח מאותם עציצים, ומן האדמה שבם, - תחת כי תסתבר שמחה מעיניו ויגיל מבטו, - כבדים פניו, ונופלים, וככל שעולה יופים - לעין הבשר והחמר, - של הפרחים ותפארת יופים של צבעיהם-הרב-גוניים, - מאפיר מבטו של המלך, וקהה, ואבל, ומחמיר סברו וסר האור מפניו, השמחים דווקא - קלות, בימים כתיקונם.

ותמהים יועציו ושריו, ושאר עושי-דברו המתנהלים לצידו באין-אמר, אך שומרים הם על שתיקתם, ואינם רואים להפריע את המלך משדעתו-נתונה-לו.

עד כי לאחר זמן לא-מועט, - בפאתי רחוב נשכח בגיא העניינים המקומיים, - מבחינים הם ממרחק דווקא בגיבור סיפורינו, אוחז כלי בידו ככולם, - אלא שלא דבר מבצבץ בו, - חום גון-האדמה, וחום גון-החרס מחוץ אשר בו תעמד. לא ירק ולא צבע.

ושוב, - לתמיהת הפמליה - מאושש מבטו של המלך, - וחיים מעט נוצקים בפניו, - וראשו לא עוד נפול כמקדם, וזיק של תקווה הולך - לאיטו - וקונה שבת - בלב המלך היודע צער עמוק וחשכה שרמז-יאוש-בה.

והגיעו עדי המקום. והילד - ילדינו - מבטו בארץ והגיגיו הגיגי-מוות, אף לא הבחין בשיירה המלכותית הנעצרת נוכח פניו, והמלך פונה אליו ויאמר: "משום מה שומם שתאחז בידך?", ותשובה אַין.

ושוב פנה המלך, ודוממים אנשיו, ושוקטים סוסיהם, - "משום מה? התשמע?".

ועדיין דממה.

וירד המלך מן האוכף ומעל סוסו, וניגש אל הצעיר העומד דומם, ובקש לשאלו בשלישית שאלה שהתשובה בעניינה - ביסודה ידועה לו, - אלא שבקש לוודא - כמובן, - בשל ובגלל חשיבות העניין.

ושלח את ידו ונגע - קלות, - בכתפו של זה, ובא לפצות פיו ולשאול כמקדם - כיצד ומשום-מה השממה, - ולא השלים דברו. צנח הילד ומת. קרס ארצה כבובת-עץ. שכן - כידוע לכם - זרעים שבושלו חולקו לכל. ודבר לא עשוי היה לנבט מהם. והשלים היאוש מלאכתו והשחור מלכותו, ויבש לב התם ואזלו החיים, - וְהַאַיִן נחל מקומם ללילות וימים.
ונבהיר - לו היו ילדים ישרים, לו נפגש זה המת בכאלה-דומים, - והבין כי לא-בו-המום, וחי - ושמח בחיים.
אלא ש - לב כלם לב כלבים. ולכן - "משכך" - צמחו הפרחים. וְהַבֵן לא הבין כי חייו חי הוא יום יום בין סומים ונוכלים.

ולכן, - עד חצות טורח היה בכתיבת פסקי-דין. ומקדיש זמן סביר בתום לב - כך נראה - בראיית הצרכים.

ובסדום מת צדיק, - כך ניתן להניח, - והשמש כקדם - גם בא גם זורח.

אמון-הציבור בבתי-המשפט והקרקע תחתיו

בערב יום העצמאות, יום ד' 11 במאי 2016, התפרסם ראיון עם ארבעה נשיאים לשעבר של בית-המשפט העליון במוסף עצמאות מיוחד של עיתון ידיעות אחרונות. (עמ' 2-6 שם) לא קראתי, נכון לעת פירסום דברים אלה, - אבל אעפ"כ מצאתי שם את הדברים הבאים: (הכתבה של טובה צימוקי ואמירה לם, עמ' 6)

- "בטח ראיתם את הסדרה "צל של אמת" של ערוץ 8 (הוט), שעסקה ברצח תאיר ראדה, או שמעתם עליה.
ברק: "לא ראיתי".
גרוניס: "שמעתי אבל לא ראיתי".
שמגר: "לא".
ביניש: "אני בכוונה לא ראיתי".".

אמונה עיוורת. - אמונה עיוורת אינה אמונה.

דבקות במה?

מסתבר כי פורסם מסמך של הפרקליטות הבא להצדיק את הרשעת זדורוב.

https://docs.google.com/document/d/1hOyF6aGM1s2LBaXqas-qLeqw37MPKebwn4Xg30-meVA/edit?pref=2&pli=1

ראשית: "שני שופטי הרוב הבהירו שהם בכלל לא התלבטו וזה אפילו לא מקרה גבולי. שופט המיעוט כתב שהאפשרות שזדורוב הורשע על לא עוול בכפו 'מחייבת התרחשות של סדרת צירופי מקרים נדירה', ולכן הוא התלבט מאוד וכמעט הרשיע, אבל בסוף החליט לזכות.". - אם יסתבר באחריתו של דבר שהמדובר אמנם בהרשעת-שוא, - יְלָמְדוּ דברים אלה - דוקא הם, - דברים חמורים על מערכת המשפט.

סעיף 1, - "זדורוב התוודה על הרצח בפני מדובב בתא המעצר באופן מפורט ועקבי שיורד לפרטים".

ע"פ פירסומים בעיתונות משנת 2009 מדובב אחר מזה שבעניינו של זדורוב ספר שמדובבו של זדורוב התוודה בפניו שהוא חף מפשע. הנ"ל, המכונה ד', ספר ע"פ הכתבה: "המדובב, המכונה ארתור, אמר לד': 'ביני ובינך, הוא חף מפשע. קיבלתי מהם הרבה. אם לא אני, אין להם תיק בכלל'.", "על פי העדות אמר ארתור לד': 'הוא אמר לי אני זה שתפר אותו. אם לא אני, אין להם תיק בכלל. אמרתי לו מה הכוונה שלך? והוא אמר אני זה שתדרכתי אותו במה להודות ואיך להודות, ולהביא אותו למצב שכן יודה. אבל אני משביע אותך שאתה לא מספר לאף אחד, ביני ובינך, הוא חף מפשע'.", "ד' המשיך וסיפר 'שאלתי אותו איך יש לך מצפון לעשות את זה? והוא ענה: קיבלתי מהם הרבה. אני לא יכול לעשות טעות עכשיו, אבל אם לא אני אין להם תיק בכלל. אני מרחם עליו. קשה לי עם זה שהוא חף מפשע ונכנס למאסר עולם'.", "לדברי העד ד', המדובב ארתור סיפר לו כי צוות החקירה ביקש ממנו ללחוץ כמה שיותר על זדורוב ולהכניס לו כמה שיותר מלים לפה ולעמוד על המניע שהילדים הציקו לו וקללו אותו", "לדבריו, המדובב שיתף אותו בסודו הגדול כיוון שארתור הוא 'לא בן אדם שיש לו ראש כמוני או כמוך. הוא לא יכול לשתוק על משהו מסיבה אחת שהכדורים שהוא אוכל לא יתנו לאדם כזה לשתוק'". כתבה נוספת מספרת את סיפור הדרך שבה הגיעה עוה"ד אל המדובב.

מדובב נוסף שאמור היה להעיד על אותם הדברים חזר בו לאחר שהביע חשש להשלכות. "המדובב, שבעבר ריצה עונש מאסר בתא הסמוך לתאו של 'ארתור', יצר קשר עם עו"ד גליל שפיגל, ובשיחה שהתקיימה ביניהם ביוני האחרון, סיפר לה כי 'ארתור' התוודה לפניו ואמר: 'זה תיק חארטה. הוא חף מפשע. אני השתמשתי איתו בשיטת דיבוב מסוימת, הדרכתי אותו למסור הודאה. קיבלתי אינפורמציה על התיק, סובבתי אותו איך שרציתי'.", "מאוחר יותר אמרה ל-ynet [עוה"ד שפיגל] כי כשהגיעה להכין אותו לעדות, שמעה ממנו דברים שהדהימו אותה. 'הוא ממש התנצל לפניי, אך אמר שלא יוכל להעיד...'", - "בדיון שהתקיים מול ממלא מקום נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט יצחק כהן, והשופטים חיים גלפז ואסתר הלמן, הודיע העד: 'אני רוצה לעזור בסיפור הזה, אבל יש דברים שאני לא יכול להגיד'". - "בשלב מאוחר יותר, הסביר: 'אני צריך לקחת בחשבון את עצמי, שיש לי ארבעה ילדים ושליש של שש שנים, או את רומן זדורוב. אני חייב לחשוב על עצמי ואני לא יכול להעיד'". - "בהמשך, התרצה המדובב והחליט לאשר את הדברים שאמר לשפיגל בשיחה ביניהם. כשנשאל האם אמר שהמדובב "ארתור" טען כי זדורוב חף מפשע, השיב "לא אפרט, אך התשובה היא כן'.".

בכתבה נוספת מסופר כי - "לטענת שפיגל, [- עורכת-דינו של זדורוב, אז] מדובבים שפנו אליה אמרו כי 'ארתור', האסיר המדובב בפניו התוודה רומן זדורוב שרצח את הנערה תאיר ראדה, זוכה לטובות הנאה מהמשטרה בכדי שלא יחזור בו מעדותו", וכי - "...מדובב בשם י"ד פנה אליה [אל עורכת-הדין שפיגל] וסיפר על ההטבות שלהן זוכה 'ארתור', הטבות שלטענתו ניתנו מחשש ש'יפוצץ את התיק' של חקירת רצח תאיר ראדה".

סעיף 5, - "זדורוב הכיר הרבה מאוד פרטים אודות זירת הרצח, שמי שאינו הרוצח לא יכול היה לדעת אותם". הדברים ממקדם רלוונטיים גם לענין זה.

בפרט: סעיף 5 ז', - "הוא ידע לומר שתאיר לא הותקפה מינית, והתעקש לא להודות בכך לכל אורך חקירותיו". - ככל שעולה מששודר במסגרת "צל של אמת", - מצב הדברים הוא הפוך. - (!) הוא חזר והתייחס לכך שלא אנס את המנוחה, - מתוך חשש ברור שהוא עשוי להיות מואשם בכך. - המצב הוא לכאורה שבנקודה זו קיים קושי לעניין עצם העובדה שהפרקליטות מבקשת לטעון את המצוטט לעיל כאמור.

סעיף 7, - "בזירת הרצח לא היתה ראייה אחת אפילו שקושרת מישהו מהמורים או התלמידים לרצח, והשומר מעיד שלא נכנס אדם זר לביה"ס, מה שמחזק את המסקנה שהרוצח הוא אדם שהכיר את ביה"ס". - ראשית, - אף אחד מהמורים או התלמידים לא רצח את תאיר. למה לבלבל עם עובדות לא רלוונטיות? - שנית, - שוב ע"פ "צל של אמת", - אחת הנערות (דאז) ספרה שראתה בחדר השירותים דמות אשר אם-אינני-טועה תואמת את תאורו של א.ח. באשר לאופן התחפשותה של זוגתו-דאז, - הרוצחת קרוב לודאי. - מכיון שהמדובר במי שלבשה בגד כְּשֶׁל תלמידה במקום, סביר שהטעתה את השומר בכך, - ולדברי העדה הרלוונטית תאמה התנהגותה החריגה-במקצת את סיפור המעשה של א.ח. ואת אופיה וכוונותיה של זוגתו בהתאם לכך. בנוסף, - א.ק. הכירה את בית הספר, - היא למדה שם קדם לכן, ע"פ דבריה היא בראיון לאיילה חסון בערוץ 10.

לחלק השני באותו מסמך: ("עובדות האמת")

סעיף 2, - "השופטים במחוזי ושופטי הרוב בעליון קבעו שהשאלה מה סוג הלהב של הסכין היא לא שאלה חשובה בתיק הזה". אופייני לפרקליטות ולראש הסתום דְשָׁם. - אולי שאלה חשובה, אולי לא שאלה חשובה. אבל למה קבעו מה שקבעו? זאת הנקודה ולכך אין התייחסות. (על פניה, ולמעלה מכך לכאורה, השאלה דוקא חשובה, האם מישהו מניח שזדורוב רצח את זאדה בסכין אחד ואח"כ חתך עובר אורח את הגופה בסכין אחר? או כי השתמש זדורוב בסכין אחד ואח"כ שלף סכין נוסף בלא-כל-התייחסות-לצורך-הבהיר-לעזב-את-המקום-במהירות ופגע בנרצחת בו גם כן? אם זדורוב הוא הרוצח, בהיר לכאורה כי יש להניח כי לא נעשה שימוש אלא בסכין אחד. אם נרצחה הנערה ע"י רוצחת צמאת-דם ומשובשת-בדעתה יתכן והכינה זו יותר מסכין אחת; - גם אז אין הדבר סביר, וגם אין סיבה להניח כן.)

סעיף 3, - "כל 6 השופטים במחוזי ובעליון, כולל שופט המיעוט שזיכה, קבעו שההודאות נמסרו מרצונו החופשי של זדורוב ומבלי שהופעל עליו לחץ חיצוני פסול". - שוב, - את מי זה מעניין מה קבעו השופטים? השאלה למה, - ולכך צריך להתייחס.

- "כל החקירות וכן ההתוודות בפני המדובב הוקלטו, וצפייה בקלטות מעלה שאין שום ראיה שהחוקרים רמזו לו על ממצאי הזירה. זדורוב כלל לא טוען שהשתילו את הפרטים בחקירות, אלא כי ניחש אותם באופן לוגי לאחר שניסה 'לחשוב כמו רוצח'". - לא מדובר על כך שהחוקרים רמזו לו במתכוון דווקא - ככל שהבנתי, - אלא על כך שאפשרו לו להבין בשוגג. למעלה מכך, כְּשֶׁדֻבָּר קדם, - ניתן היה להבין שדווקא המדובב הוא שֶׁיִדֵּעַ את זדורוב, ולאו דוקא בידיעת המשטרה. - לעניין האמירה כי טען שנחש את הפרטים כאמור לעיל, - מצבו המנטלי של זדורוב בתקופה שבה מסר את הודאתו היה כזה שעשוי היה שלא להיות מודע דווקא לשנמסרו לו הפרטים הרלוונטיים מעם המדובב ונודעו לו ממנו. - הוא לא בהכרח צריך היה להיות ער למקור הדברים כשנמסרו לו, - אם נמסרו, - ובמצב כזה שבו לא ברור לו עצמו מנין הדברים סביר, - דומה, - כי בצר לו ינסה להעלות הסברים ע"מ להשיב הן לעצמו והן לאחרים. זדורוב אינו אדם מבריק ולא פקח או חכם במידה יוצאת דפן וסביר כי הסבריו ימצאו - בהתאם, - יתכן אפילו בנאליים בהתאם לנסיבות.

סעיף 5, - "טענה: מומחה של ההגנה קבע שהסימנים על מכנסיה של תאיר כלל לא היו טביעות נעל. האמת: כל השופטים דחו את קביעתו של המומחה וקבעו שאכן מדובר בטביעת נעל.". - א. ה-"טענה" לא בדיוק סותרת את ה-"אמת". נא לתשומת לב הפרקליטים. ב. - המדובר פחות-או-יותר במומחה מס' 1 בעולם. אז שוב, - השאלה לא מה אמרו השופטים, אם זדורוב חף מפשע אף אחד מהם לא יֵצֵא טוב, - אין ספק, - השאלה היא מה הביא את אותם שופטים לאותן מסקנות. - מי שמקבל באופן עוור דברים רק משום ששופטים סמכו עליו ידיהם זכה בספק למותר האדם. - אין הסברים לגופו של עניין.

סעיף 7, - "הרצח התרחש מהר מאוד, כנראה תוך כדי מאבק, וזדורוב מודאג מאיזו 'תקלה' שתסבך אותו ומכך שבכל רגע יכולה תלמידה להיכנס לשירותים". - נכון מאד, - אם באמת זדורוב הוא הרוצח, - אז למה הוא רצח אותה?

סעיף 8, - "טענה: שלושה נערים שהיו בקצרין נסעו במונית ואחד אמר "מה עשיתי". מצאו אצלם חולצה עם דם. הוא בטח הרוצח. האמת: המשטרה איתרה את הנערים, ולאחר שנחקרו נשללה לחלוטין מעורבותם. לא נמצאה כל חולצה מוכתמת בדם.". מה זה קשור? הם לא הרוצחים. אין בעיה.

סעיף 9, -  "טענה: לזדורוב לא היה מניע לרצוח את תאיר ראדה, בעוד החברות שלה היו מסוכסכות איתה". שוב, - מסיטים את תשומת הלב, - חברות שהיו מסוכסכות איתה אולי לא התאבלו מרה על מותה, אבל לא בהן דברים אמורים.

- "לא חייבים להוכיח מניע כדי להרשיע אדם בעבירה", - נא לתשומת לב. - זה ראש דפוק של משפטנים. יכול להיות שֶׁקָיָים דִּין כזה, - את מי זה מעניין? השאלה היא לענין המציאות, - (- !) עד-כמה האשמה אמנם מסתברת מן הבחינה ההגיונית? - זה לא דבר שתלוי בחוקים ופסיקות של בתי-משפט.

- "מניע אפשרי נוסף שהעלה אחד השופטים היה 'אין מניע' שקשה לנו להבין אותו, ונובע מהרצון שלו 'לחוש את ההרגשה' של הרצח, מה שמתיישב עם החיפוש שלו אחרי סרטי 'סנאף'". - כמה נפלא! - "אין מניע" כמניע.
- אף עבריין לא ימלט ממיצוי הדין.
קיימים מקרים כאלה, אבל הם נדירים ביותר, - והדעת נותנת, - באפן טבעי, - שצריך יהיה לעמד במקביל על מאפיינים מתאימים של הנאשם ע"מ להשתכנע בסבירות הרעיון. אני לא חושב ששופט צריך להיות רחוק מאד ממטומטם כדי להעלות אותו באפן סתמי.

סעיף 11, - "כל השופטים, כולל שופט המיעוט, מסכימים שכדי להרשיע לא חייבים לפתור כל חידה ולענות על כל שאלה שנשארה. לא חייבים להרכיב את כל הפאזל, מספיק שמי שמתבונן בפאזל מרחוק יוכל לקבוע בוודאות: אני רואה בית, אני רואה עץ, אני רואה שמיים. לא צריך שהפאזל יהיה שלם, צריך שהוא ייתן תמונה מספקת.". מקובל. - נכון. השאלה היא עד כמה השופטים אחראיים ועד כמה הם באמת רואים בית או עץ, או שמים, - או - שהם מְעַיְינִים בַּפְּסִיקָה ושם כתוב שהם רואים בית או עץ, - או אולי שמים, - ואז גם אם הם לא בדיוק דומים לרוברט רדפורד, - מי הם שישברו לה את המלה?




- ולסיכום,  - דבר אחד נראה שאפשר לומר בודאות, - אם אחרי פרסום המסמך הזה יסתבר שרומן זדורוב חף מפשע, - לא רק זכאי מחמת-הספק אלא חף מפשע בבירור, - שי ניצן צריך להתפטר.

- פחות טכנוקרט אחד.

עוד על ורדה אלשיך (ואמונה בנציב התלונות על שופטים ויחסה אל המערכת מעם חוף מבטחים בדיעבד)

- ב-"ידיעות אחרונות", - מוסף "7 ימים", ביום 20.12.13 - נתפרסם ראיון - אוהד למדי, - ניתן לומר - ובאפן מוזר מעט אולי, - סובייקטיבית לכל הפחות - עם השופטת לשעבר הנזכרת לעיל. (עמ' 18-26 שם)

לעניין ביקור הבית בביתה של רחל סופר-סייג אומרת אלשיך שם: "אם הייתי צריכה לעשות 'ביקור בית' גם היום, הייתי עושה אותו שוב ובדיוק באותה הדרך". (עמ' 24, טור 2)

השיקול של שרת-המשפטים לאותו עניין, בזמנו, - אינו נראה בלתי סביר דווקא, (שלא כשיקול של קודמה לעניין הקודם לו) אבל בהתחשב באמירה הנ"ל, - גם אם אין להאשימה שכן עובדה זאת לא עמדה מולה בזמן-אמת אז, - נראה שניתן לומר ששגתה בבחירתה שלא לפעול כנגד אלשיך.

 נציב תלונות השופטים כידוע מצא את התלונה מוצדקת באותו עניין, (על אף שתלונות נוספות של סייג-סופר לא נמצאו מוצדקות) אבל את השופטת-לשעבר זה לא מעניין.

בהמשך אומרת אלשיך - גם על אותו עניין - "אז עשו את הגברת רחל סופר – פושטת רגל שלא משלמת כבר שמונה שנים אף אגורה מכיסה, וההדגשה על המילה מכיסה, על חשבון החובות שלה לנושים – צדיקה. והשופטת – היא ה'פושעת' האמיתית.". - מישהו עשה את הגברת הנ"ל צדיקה? - ממש לא. - ככל הזכור לכותב שורות אלו. חוץ מעורך-הדין הפרטי שלה, כמובן. זה מובן. אבל ההתנהלות של השופטת לא נמצאה לגיטימית. נוח לאלשיך לעוות את האמת כמופיע לעיל, וגם זה מעיד על אופיה, נראה שבהכרח.
להתרשמות הכותב כאן גם לא אלשיך נהגה כשנהגה מתוך דאגה לנושים, אלא מכיון שנפגעו ריגשותיה-הפרטיים עקב האופן המתמשך בו הצליחה סייג-סופר כמסתבר להתל בה ובמערכת; - אבל אני (כמובן) לא הייתי שם.


גם בהתייחס למקרה הראשון, - מתקופתו של נאמן, - בנוגע לפרוטוקול שֶׁשׁוּנָּה וצורף לתלונה כנגד עו"ד ארגז, - אומרת אלשיך "מה שקרה שם היה הכי לגיטימי". (עמ' 22 טור אחרון)

 - ובהמשך - "עד היום לא ירדתי לכוונתו של הנציב". - ועדיין אחרי כן, - בתשובה ל-"בדיעבד את מצטערת?": - "לא! עשיתי מה שכל שופט צריך לעשות. ערכתי פרוטוקול כדי שהוא לא ייצא עקום ושהדברים שהוספו ישקפו את מה שקרה באמת ואת התרשמותי. אלו דברים שאולי מישהו יכול להגיד שהם מיותרים, אבל אני ראיתי אותם כחשובים. אף אחד לא יכול להחליף את שיקול הדעת השיפוטי שלי ואת דרך התנסחותי. ערכאת הערעור יכולה להעמידני על טעותי, אבל לא לשכת עורכי הדין ולא הנציב.". ראשית, - בזמן-אמת, - לא נשמעה כל טענה מפי אלשיך כאילו לא נמצא פגם בהתנהלותה וכאילו אין פגם במעשה שבגינו "נשפך דמה" - כביטוי שנשמע אז או מעט מאוחר יותר - בתקשורת ובפומבי. ואין צרך באינטליגנציה חריגה או בחכמה יוצאת דופן כדי להבין משום מה. ואילו נהגה אחרת וטענה אז את שמבקשת היא לטעון בראיון כאן נראה שמסתיימים היו הדברים אחרת. עשוי להיות מעניין ביותר להכיר את תשובת אלשיך לתלונה בפני אליעזר גולדברג, - נציב התלונות דאז, - ולהשוותה לדברים הנאמרים על ידה כשאינה עוד שופטת ומחוץ להישג ידה של הנציבות. - שנית, - "ערכאת הערעור יכולה להעמידני על טעותי, אבל לא לשכת עורכי הדין ולא הנציב".

לשכת-עורכי-הדין לא, אבל לא הנציב?

ומה על המכתב הידוע של נשיא ביהמ"ש העליון שצורף כידוע לתיקה של הקדושה-המעונה העונה לשם ורדה אלשיך? אותו שכחה זו לגמרי בראיון הזה ובדברים האלה. גם הוא לא יודע מה שהוא מדבר?

האם הייתה מעזה השופטת-לשעבר להתייחס בביטול כמו בדבריה בראיון להאשמות נגדה גם במועד שבו עמדו הדברים על הפרק והייתה עדיין שופטת? בפרט לנוכח הביטול המשתמע מכך של שנכתב בעניינה ע"י הנציב וע"י הנשיא הנוכחי של ביהמ"ש העליון? - ואפילו במועד עריכת הראיון - אילולא פרשה, ואילו נשאה עדיין במשרתה דמקדם - הייתה מעזה להשמיע את הדברים? בהיר לכאורה, שלא.



גם קדם לכן, בהתייחסותה לפרשה, מנסה אלשיך להגן על עצמה: "גם על פי החוק, שופט יכול לתקן פרוטוקול או פליטת קולמוס או החסרה או השמטה בתוך 21 יום בלי אפילו לקבל את תגובת הצד שכנגד". (עמ' 24 טור 1) נכון, אבל תופיע החלטה בתיק בית-המשפט המלמדת ומעידה שהתיקון בוצע. זה דבר אחר. אלשיך לא מבינה את זה? היא מבינה, אבל מניחה, מן הסתם, שהקוראים - ברובם - לא.

- אמון הציבור בבתי המשפט ודרך ההיגיון בלב משכיל -

בפסק-דין מיום 22 במאי 1991, - בתיק ביהמ"ש העליון בג"ץ 305/89 - שמחה ניר, עו"ד נ' בית משפט השלום (תעבורה) למחוז חיפה ולשכת עורכי הדין בישראל, - אומר שופט בשם גבריאל בך:
"אם יאמר עורך הדין, כי בדעתו לערוך הקלטה, שכן מצפה הוא, על סמך ניסיון העבר, לאי-דיוקים בניהול הפרוטוקול, וכי רוצה הוא להכין מראש ראיה, שבעזרתה יוכל לתקוף את מהימנות הפרוטוקול, אזי ניתן לראות בכך התנהגות בלתי מנומסת מצד עורך הדין ואף משום התגרות בבית המשפט, ובנסיבות כאלה אין לראות פגם באי-מתן היתר". (להקלטת הדיון, ז.א.)
(סעיף 5 בדבריו שם)

עוד אי-אילו נקודות לענין פרשת אלשיך, לעניות דעתי

      דבר מוזר העולה על הדעת בַּעִנְיָן הוא השאלה כיצד לא חזתה אלשיך את הבאות.

      מן הסתם היה עליה להניח כי יתגלה השינוי (הזיוף) וכי לא ניתן יהיה לעבר על כך "לסדר היום".

      קימת מוזרות מסוימת לענין זה, בפרט לאור העובדה שכיהנה בתפקידה זמן לא-מועט קודם לכן, ורחוקה היא מלהמצא טירונית במערכת המשפטית.

      - שאצביע עליו לענין זה הוא כי נטען ע"י אלשיך כי הושג הפרוטוקול ע"י עוה"ד ארגז "בְּדֶרֶך לֹא דֶּרֶך".

      - אין בכונתי להגן על עוה"ד ארגז לענין זה, ואינו זקוק להגנתי; - לא בכך הענין.

      אלא שניתן ללמד מדבריה של אלשיך כי לא חזתה כי יכיר עוה"ד ארגז את הפרוטוקול כהוויתו-טרם-לעריכתו-מחדש-על-ידה.

      - אין נפקא מינה באם השיג את הפרוטוקול ב-"דרך לא דרך", - וממילא אינו נחשד. אלא שבהיר כי הופתעה השופטת (- "כבוד", - רחמנא ליצלן, - אמת ויציב) מן העובדה כי השיגו והכירו; - ומכאן התבטאותה הנזכרת לעיל. (- בהיר אף כי לא הטריחה עצמה לבירור מניח את הדעת באשר לאמינות דבריה-היא, - אלא שנקודה זו אינה נחוצה כאן לענין)

      - ניתן כמובן לטעון כי ממילא מובן כי לא ידעה ולא הניחה כי מכיר מי את הדברים שקדם לעבודות הבניה (גם אם שלא ע"פ תכנית מהנדס בר-סמכא, - כמסתבר) שערכה, שאילולא כן לא היתה עושה להגשת התלונה בצירוף הפרוטוקול המזויף העשוי אף להפלילה. - נכון. - אבל אף על פי כן נראה שיש בהתבטאותה שבשוגג כאמור כדי לשפוך אור על הלך הנפש שמתוכו ובו עסקה במלאכה כשעה - (ע"פ נתוני-הנהלת-בתי-המשפט שנמסרו אם אינני טועה לנציב) זמן ממושך למדי, - במהלכו תקנה את הפרוטוקול כשנסתבר לאחר מכן, - כשמודיעינו המחשב כאמור, וגם אותו הלך נפש בו מסרה את הדברים להנהלת-בתי-המשפט ע"מ שתוגש תלונה כנגד עוה"ד ארגז.

      ועשוי הלך-נפש זה גם ללמד - את החפץ ללמד, - בדבר חומרת המעשה וטוהר (או שמא יש לומר טומאת) החשיבה הנוגעת בדבר.

      נקודה נוספת:

      - אם נניח כי נתקיימה ההבנה כשנטענה בין גרוניס לבין אלשיך, - הבנה אשר הוכחשה ושבה והוכחשה ע"י דוֹבְרוּת-בתי-המשפט, - (אם כי בהיות ההבנה כזאת-חשאית, - מנין אמורה דוברות-בתי-המשפט הלכה-למעשה לדעת אודות קיומה מכל מקום? - רוצה לומר כי אין ההכחשה אלא כזאת-של-גרוניס, - שכן מבלעדיו אין הנהלת-בתי המשפט עשויה או מסוגלת לדעת באם-נתקיימה אם לאו.) ואם בד-בבד ניתן דעתנו על מכתבו הידוע של גרוניס אל שר המשפטים, - אף כאן עולה תמיהה המתבקשת בעיניו של כותב הדברים דכאן: - אם אמנם הגיע הנשיא להבנה עם השופטת בדבר התפטרותה, - ומן הסתם כמובן שלא בשל רצונה העז היא לעשות לניקוי מצפונה ולתת את הדין לאחר שנתפסה בקלקלתה, - הרי שעולה כי סבר זה כי אינה צריכה להמשיך בתפקידה. - מאידך, - ממכתבו עולה כמובן ההיפך. - אם סבר כי נכון או ניתן שתמשיך בתפקידה, - משום מה הגיע עמה להבנה האמורה, - אשר ודאי לא שמחה בה, - ואין ספק כי נדרש גרוניס ללחץ בנידון? - ואם סבר כי לא יתכן שתמשיך לכהן בתפקידה השיפוטי, - כיצד זה כתב את מכתבו הידוע אל השר?

      אין להחמיץ: - העולה ממכתבו אינו תכנו המילולי בלבד, - העולה ממכתבו הינו כי אין מקום לנקט כנגד נושא-תפקיד כשל אלשיך בנסיבות הנתונות והידועות אף אחת מבין [שתי] הפעולות האפשריות הידועות, הניתנות לסמכותם של נשיא-ביהמ"ש-העליון והשר הממונה כידוע על התחום המשפטי.

      אין ספק כי הסכם חשאי כאמור הינו פסול לכשעצמו, - ובמסגרת המערכת המשפטית נראה כי חמורים הדברים פי כמה, - שם התואר היחיד העולה בדעתי אישית הוא 'מסריח'. - אלא שאפילו נהג נשיא-ביהמ"ש-העליון כאמור וחטא בדבר, - הרי שהוסיף על כך במכתבו שנעשה לו פומבי (שעה שההסכם, - אם נתקיים - שמר עדיין בהצלחה כידוע על חשאיותו) בהצגת-דברים-כנזכר-מקדם-בפיסקה-האחרונה בפני השר, שאינה הולמת - כמסתבר - את ראייתו הכנה והאמיתית הלכה למעשה, - וחמור מכך, - הטעה את הציבור לעניין זה - ונראה שלא בשוגג. (אם גם בהיר כי שלא במלוא המודעות לנאמר כאן)

      - בנוסף - אם ניתן דעתנו על תכליתה של "הבנה" כאמורה מלכתחילה, - הרי שמטרתה אינה אלא הטעיה ונסיון לאפשר הצגת מצג-שוא, אם לא שקר ממש, - כאילו אין דבר בין פרישתה של אלשיך לבין הפרשה הידועה.

      אולי בנוסף להפגנת כח מתוך מטרה לשמור על כבודה - המפוקפק ביותר, - לעניין יכלתה לשרד עוד אי-אילו חדשים במערכת בניגוד למצב התקין אשר ניתן להניח שישרר במקרים מעין אילו.


      - רציתי להוסיף עוד אי אילו נקודות קטנות, אבל זה פשוט לא הולך. (- היום)

      אז אני מעלה את הפוסט ככה, ואח"כ אם יתאפשר לי אאעדכן ואוסיף.

      בכ"א זה העיקר.

על פרשת אלשיך

- All animals are equal, but the the judicial animals are more equal than others.