עולם המשפט

נתקלתי בסרטון הזה ב-YouTube וחתכתי ממנו את הוידאו שכאן. - ראיון ב-ynet עם עוה"ד דניאל חקלאי שמייצג את אולה קרבצ'נקה הידועה כ-"א.ק.". - העניין הוא לא בפרשה עצמה כאן. - המראיין שואל את עוה"ד, - (!)

       "אתה מלווה את הגברת הזו לא מעט שנים, - אתה מדבר איתה, דברת איתה, חקרת אותה, בדקת איתה - יד על הלב - אתה יודע לומר לנו - לציבור הישראלי - 'חברים, - זאת לא היא, אני משוכנע בכך'?".

- ברור למדי, נראה, שהמראיין לא מצוי בעולם המשפט. כתב משפטי לא היה שואל שאלה כזאת. - מה יכול חקלאי לענות?

- "לא, האמת שהיא דווקא אשמה, - אבל אני אשכנע אתכם שההפך הוא הנכון"? - לא שאני מתכוון לומר כאן שהיא בצעה את הרצח, או שהיא לא בצעה את הרצח, - אבל טבעה של המערכת (שבה עוסק הבלוג הזה) שהתמקדותם של עו"ד אינה באמת. - המחוייבות שלהם היא לאינטרסים של הלקוחות שלהם, - האנוכיות מקודשת בעולם המשפט.

- המראיין מטיל על חקלאי פצצה בהפתעה גמורה בלי שהוא מבין שמה שהוא מסר לידיו משול לרימון יד. כמו בשיר של דיויד בואי שקבל לידיו את הקופסא ונותר חסר אונים. - העניין שלנו לא בחקלאי, ולא במראיין. - העניין במערכת ובטיבה. - איזה מן עולם זה? עולם חולה.

- ולא מעוניין בתרופה. אם כי בהחלט מעוניין באמון הציבור.

- ביום שבו שופט יוכל לשאול עורך-דין שמופיע בפניו, - "אתה, - אילו ישבת במקומי, כאן, כשופט בהליך הנוכחי - היית מקבל את מה שאתה מנסה לטעון? - היית מסכים למה שאתה מבקש כאן?", - אז, אולי, - המערכת תתחיל להתקדם לקראת אמות מידה סבירות שניתן לקבלן בחברה של בני אדם שאינה מושחתת. עד אז כדאי שהיושבים שם לא יראו את עצמם כמי שמשכמם ומעלה אלא כמי שמכתפו ומטה של הציבור ככלל.

חקלאי תחילה אומר את שאין לו ברירה אלא לומר.

אחרי כן הוא מתחמק. - "כמובן, לא הייתי בזירת הפשע, לא צלמתי את זירת הפשע, אני סנגור פלילי, אני משפטן פלילי, אני עו"ד, אני יכול רק להביט בראיות, אני יכול רק לנתח עדויות, וככל שאני מביט בראיות, ככל שאני מנתח את העדויות, ככל שאני מעמיק בפרשה, אני משוכנע שאין קשר בין א.ק. לבין הרצח הנורא של תאיר זכרונה לברכה". - לא קל להאשים אותו. הוא נבל ברשות התורה (סבא שלי נהג לומר שעו"ד זה רועה זונות ברשיון) במערכת שמחנכת לכך. כל עו"ד אחר, ככלל, - לא היה נוהג טוב יותר. - המצב דומה לשמשליכים בפניך פגר של סוס בהפתעה גמורה כשאתה צועד ברחוב באפן סתמי ביותר ואתה אמור לקבל זאת כאילו היה ביכלתך לצפות את הדברים למפרע. שלמה קאלו כותב היכן שהוא שאין זה מטבעו של איש הרוח לחטט בהתחמקויות. אז לא הכל נכתב כאן. - אבל אם השחיתות [של המערכת המשפטית] מורמת למעמד של דוגמא ומופת ע"י משמשים נכי שכל ומשמשות אטומות לב, - אז נראה בהחלט מן הרצוי לזעק בפני העם ולחשפה בקלקלתה. וזו שם יום יום. ראו כתבת הרשת של הבלוג הזה, למעלה בשורת הכתובות.

לב הדברים

הבלוג הזה לא נועד להצגת עניינים פרטיים שאני מעורב בהם דווקא.

- אבל, ככל שקיימים כאלה שיש בהם להציג את מצבה של המערכת בכלל, - אני בהחלט רואה מקום להשתמש בהם.

- ב-10.2.14 נתקלתי ע"ג לוח מודעות בבית המשפט בדף שפורסם ע"י הנהלת בתי המשפט. - הכותרת שם היא "כללי התנהגות הציבור באולם הדיונים". התאריך על הדף הוא מיום 30.8.2012.

שם מציגה הנהלת-בתי-המשפט 10 "הוראות" - כלשונה, - וכותבת בסיום ש-"אי שמירה על הוראות אלה עלול לגרום להוצאתך מן האולם ולהפעלת סנקציות נגדך על פי החוק". להנהלת-בתי-המשפט אין שום סמכות לקבע הוראות או כללים שיהיה להם תקף ע"פ דין. - זה עקרון יסודי שנקבע ב-1991 בחוק היסוד שנקרא "כבוד-האדם וחירותו". בנוסף, אם הם מטעים את הציבור וכותבים במודעה שהם מפרסמים בבתי המשפט השונים כאילו קיימות חובות שכל אדם מחוייב לקיימן, - ז.א. ע"פ חוק או ע"פ דין, - (והמודעה בבירור אינה מיועדת לעו"ד, - לעו"ד אין שום צרך להציג כללים מסוג זה במודעה ע"ג לוח המודעות בביהמ"ש) בשעה שבבירור בהתייחס לחלק מאלו אין שום חובה כזאת, - גם אם להם נוח היה שהציבור יחשב אחרת, - זה בבירור דבר פסול. בלשון מדוברת ניתן להגדיר אותם כשקרנים.

- אין כאן דרך אחרת לראות את זה, - או שהם מטעים את הציבור ומוליכים אותו שולל לנוחותם תוך ניצול לרעה של מעמדם והאמון הניתן בהם, וטוענים שהמבקרים בבתי-המשפט חייבים לקיים כל מיני כללים שאין חובה לקיים אותם, - או שהם נוטלים לעצמם סמכות שאינם רשאים ליטול ומחליטים על דעת עצמם שהם יחוקקו חוקים (או יקבעו או יעמידו כללים או תקנות) שהם לא יכולים לחוקק ולא רשאים להעמיד או לקבע, - דבר גרוע יותר. וצריך לזכר שהמדובר במשפטנים, - זה לא שהם לא יודעים מה מותר ומה אסור, - הם פשוט חבורה של נוכלים.

- ב-12 בפברואר פניתי אליהם בדוא"ל בשאלה בעניין. תשובה נתקבלה רק ב-8 במאי. (- !!! - למרות שהזכרתי להם לפני כן פעמיים, - ב-14 בפברואר וב-26 בפברואר) אבל לא היה בה שום דבר המצדיק את התנהלותם. - הכותבת, - שלא חתמה בשמה על ההודעה, - הפנתה לסעיף 72 לחוק-בתי-המשפט. שם אמנם קיימת התייחסות למצבים בהם רשאי שופט להרחיק אדם מן האולם ולהפעיל גם כלים אחרים כנגד מי המפריע לו לקיים את הדיון. - אבל זה לא היה חדש לי. - אין ספק שקיימים מצבים כאלה: - בית המשפט לא היה יכול לתפקד אילו כל אדם היה יכול להשתולל כאוות נפשו באולם. - זה כמובן לא אומר שהנהלת בתי המשפט יכולים להמציא איזה כללים שהם רוצים. היא הפנתה בנוסף גם לסעיף 6 לפקודת-בזיון-בית-משפט שלא תורם כלום ביסודו של דבר לעניינינו.

- ב-11 במאי פניתי שוב והבהרתי שתשובתה לא תורמת, בגדול, לעניין שבנוגע אליו נשאלה. - תשובה על פנייתי הנוספת זו לא נתקבלה כלל. - זו שיטה מקובלת של משפטנים, - נראה, - כשאין להם מה להגיד ע"מ להצדיק את עצמם הם מקפידים לשמור על דממת אלחוט. זה לא מיוחד להם.

- לעניין הכללים: - כלל 3 קובע ש-"יש לקום עם כניסת השופט לאולם ועם יציאתו ממנו". - אין דבר כזה. - אנשים בד"כ קמים כשהשופט נכנס, - יש כאלה שקמים כשהשופט יוצא, - אבל זה לא חוק ולא דין ואין חובה כזאת על אף אחד. - מי שלא רוצה לא חייב, - ומי שטוען אחרת או שהוא לא יודע או שהוא שקרן.

- כלל 7 קובע שאם אדם פונה אל השופט - "יש לפנות אל השופט בגוף שלישי"; - (- "כבודו/ה", או - "אדוני/גבירתי", - לפי מה שמנהלי כתר ההיכל כותבים בהנחיותיהם לנתינים מפשוטי-העם המבקרים אחר כבוד בארמון המלכות) שוב: - הנוכחים באולם, - בד"כ עו"ד, - באמת בד"כ פונים אל אותו אדם, היושב על כסא מוגבה בחזית האולם - בגוף שלישי.
- ולא רק הם אליו. - גם הוא פונה אליהם כרגיל באותו אפן.

- אל עדים פונים לפעמים ממש בגסות, - עד כדי מידה כזאת שלא קל להאמין למי שלא מכיר את מה שקורה במקומות האלה כרגיל, - אלה הדרכים האומללות של שוכני עולם המשפט. - אבל זה לא ממש שייך לעניין כאן. - מה שכן שייך, - שאין חובה לפנות אל השופט בגוף שלישי. זה מקובל, - אבל אף אחד לא חייב לעשות את זה.

- כלל 8: - "בדברך אל השופט, עליך לקום". - שוב הנוכלים האלה מטעים את את תמימי הדרך. - אנשים שאינם מצויים בעולם-המשפט והמגיעים לבית-המשפט לצרך כלשהוא, כזה או אחר.
- אין חובה לקום כשמדברים אל השופט.
חד משמעית.
- אין דבר כזה.

ושיקום השופט שיגיד אחרת.

בד"כ, כפי שיראה כל מי שמגיע לביהמ"ש, - אנשים קמים כשמדברים אל הנ"ל.
- זה גם יותר נוח לניהול הדיון.
אבל זה דבר שאדם עושה מרצונו. - זה לא מסובך. אין חובה כזאת ואף אחד לא יעז להמציא. - לא ח"כ ולא שופט, - זה כ"כ קשה שמאד ברור שגם בעתיד אפילו במקרים הכי קשים לא יעזו להטיל חובה מופרכת כזו על האזרחים התמימים המגיעים לצרכיהם השונים לבית המשפט. לא היה ולא יהיה. והטינופות המלומדות מהנהלת-בתי-המשפט מבינות את זה, לא יתכן שלא, הם הלוא עו"ד.

יש עוד, גם כלל 6 הוא חרטא: - "אין לנהל שיחות בין הנוכחים באולם במהלך דיון". - אנשים כרגיל מנהלים שיחות באולם אם יש להם צרך בכך, - כמובן מתוך זהירות והתחשבות שלא להפריע לדיון, ותלוי גם בגודל האולם, - בביהמ"ש העליון האולם הוא גדול במידה כזו שברור במיוחד שאף אחד לא יצפה מכל מי שצריך לנהל שיחה כלשהיא לצאת החוצה. אם מדובר בדברים ארוכים, או אם האולם קטן, סביר או מובן שאדם יצא, - אבל זה ע"פ השיקול הסביר והשכל הישר, - אין איסור כולל כמו שהקשקשנים האלו מציגים את הדברים. - וגם כלל 9, - "אין להתקרב לדוכן השופט ללא הזמנתו". - טרם נקבע חוק או דין כאמור. - אם כי לא קשה ולא מורכב להבין שמפרסמי הכללים האלה היו מעוניינים אמנם בקיום ההוראה. (ומי שמבין שזו שטות גם ממילא יתקרב אם יש צרך, - הכלל הזה אינו צפוי להטעות עורכי-דין, - אבל מי שסתם הגיע לבית-המשפט וראה את הדף עם ה-"הוראות" יבין כאילו קיים איסור שאינו קיים)

אבל העקר הוא במקרים שנמנו מקדם. אלה הנקודות היותר בולטות. היותר חד-משמעיות. - אף אחד לא יעז להגיד שמה שכתבתי כאן בעניינם (של אותם מקרים) לא נכון. גם שקרנים לא מעזים כרגיל לשקר בעולם הזה כשברור לגמרי לכל מי שיש לו הבנה מינימלית בדברים שאין בהם אפילו אבק אמת.

אז אחרי שכאמור הגברת הנכבדה (- או שלא, - ז.א.) מהנהלת בתי-המשפט לא הטריחה את עצמה להשיב למייל הנוסף שלי, - פניתי לבג"ץ.

- העניין כאן - בפוסט הזה, - הוא בעיקר בזה. - "לב הדברים" - הכוונה ללב פסה"ד. העיקר הוא בהתנהלות שבהמשך של השופטים בביהמ"ש העליון, - ניל הנדל, שכתב את פסק הדין, ושני חבריו להרכב, - יורם דנציגר ואורי שהם. - כאן פסה"ד.

- כאן העתירה כפי שהוגשה. (בלי החתימה בסוף שלא מופיעה ב-PDF, ותוך מחיקת פרטי האישיים (למרות שמופיעים בפסה"ד) וגם בהעדר המופיע בכתב יד ע"ג התצהיר, - דברים שאין להם חשיבות לעניינינו)

- עכשיו, - מה כותבים השופטים? או מה כותב השופט הנכבד (או האמור להיות כזה) ניל הנדל? - "הכללים, אותם תוקף העותר, מתייחסים בין היתר לכך שיש להופיע באולם הדיונים בלבוש הולם ומסודר, לשמור על השקט, להימנע מניהול שיחות באולם במהלך הדיון וכדומה". - מה הוא עושה? - את הפגמים החריפים הוא לא מזכיר. ישר כמו עו"ד. - אני לא התייחסתי בעתירה? - תבדקו בקישור. אני לא יודע אם מותר לקרא לשופט "שמוק" אבל נראה שללא ספק קשה להעלות על הדעת ביטוי יותר מתאים. - בסעיף 11 [לעתירה] התייחסתי (- מייד בתחילה, - אחרי כן גם לדברים נוספים) לשלשת-המקרים הראשונים לעיל, - כלל 8, כלל 7, וכלל 3. - הנדל עיוור? - זה לא שלא כתבתי. - הסברתי, התייחסתי, - אבל הוא לכאורה לא רוצה לדעת, ולא בשגגה. זה בית המשפט העליון, מסתבר.

- מה עושה הנ"ל? מתעלם מהפגמים המהותיים, - לא מזכיר אותם בפסה"ד, - כאילו לא היו, - מי שיקרא את פסק הדין הלא לא ידע מה אני כתבתי בעתירה. גם לא מה היה כתוב בדף של הנהלת-בתי-המשפט. - מי שקורא את פסה"ד בדרך כלל יודע מה שכתוב בפסק הדין. והנדל יודע את זה. אז הוא מזכיר את הדברים היותר-סבירים, - השוליים, - חסרי המשמעות, - לא את הנקודות המרכזיות, - ואז עליהם הוא כותב - "על פני הדברים הכללים משקפים את הדין המצוי". - האמת שגם זה לא נכון, - אף אחד לא יכול להורות לבאי-ביהמ"ש (שאינם עו"ד) להופיע בלבוש מסודר. (- לבוש "הולם" זה בסדר, אבל אין לזה משמעות; - "מסודר" כמובן שלא, - אבל לאנשים שהאמת ממילא לא מעניינת אותם לא מפתיע שאין בעיה לכתב כל דבר) אין גם חובה לשמור על השקט למעלה משסביר ממילא, - ולעניין ניהול-שיחות-באולם התייחסתי מקדם. - אבל לא כאן כמובן העניין. זה לא בולט. - העיקר הוא שהשופט הזה, שמכהן כידוע וכאמור בביהמ"ש העליון, - מתעלם מהנקודות המהותיות, החשובות יותר, לא מזכיר אותן בדבריו או בפסק הדין, - כאילו אינן קיימות, - למרות שלא יתכן, - שוב כמובן, - שלא היה מודע להן, - (שוב, - הואילו ועיינו בסעיף 11 (- הסעיף המרכזי בעתירה כשנכתבה) בעתירה בקבץ המקושר, תראו כמה הדברים ברורים) ומציג - הלכה למעשה, - הצגת דברים כוזבת בפני הקורא התמים הנתקל בפסה"ד: - כאילו כל מה שיש בדף שפרסמה הנהלת בתי המשפט שבעניינו-ההליך, הדף המקושר שבו אנו עוסקים, - אינו אלא דברים כאלו המצויינים על ידו, - להופיע בלבוש הולם ומסודר, לשמור על השקט, להמנע מניהול שיחות, - "וכדומה". ואז הוא יכול לשקר בלב פסק הדין כפי שצטטתי לעיל, - "על פני הדברים הכללים משקפים את הדין המצוי". ולהמשיך - "בראייה זו, דומה כי הכללים אינם אלא פרסום לקהל של הדין המחייב".

- והוא עוד כותב במפורש: - ע"מ שלא להותיר ספק שהאיש שקרן: - "הדין המחייב".

זהו. - ז.א. השופט הנכבד, - או הלכה למעשה בבירור ניכר ביותר הבלתי נכבד, - פשוט משקר בלב פסק-הדין.

זה מה יש. יש נוכלים בירושלים. אלה הם שופטיך.

- הדברים הם חריפים, חד משמעיים, - ואני לא רואה שמישהו יכול לתרץ את ההתנהלות הזאת של האיש הזה. אילו היה מציג את העובדות הרלוונטיות כמות שהן בפסק הדין כמובן שלא יכול היה לטעון את הטענה האומללה שבפיו כאילו קיים אמנם דין (למפרע) שהכללים שבנידון אינם אלא משקפים את קיומו דמקדם. - כמו שאתם יכולים לראות, - (בקישור שכאן לפסק הדין) אין שם את ה-"אני מסכים" של שני חבריו להרכב. - הם שותפים למעילה? מן הסתם לא היו בלתי מודעים לשכתב חברם במסמך שהם נושאים באחריות המשותפת לעניינו. כמו בפס"ד אחר שכתב-הנדל-לא-מזמן באמתלה-שנתפרסמה אפשר אולי למצא תיקון לעניין מתוך כך. - מישהו חושב שימצא? - "אשרי תמימי דרך", - אבל אין תמימותנו מגיעה לכדי אווילות מסוג זה.

העיקר? - דעו מה שווה באמת המוסד הזה שזוכה ליוקרה שאין רבות דומות לה, - ועד כמה ניתן או לא ניתן לתת אמון בבתי המשפט ובשופטים, שרובם הגדול היו עורכי דין כמובן לפני שמונו לתפקיד שיפוטי, - ומכאן יושרם המופלג - כידוע לכל וכמפורסם בציבור כולו. - פסק-דין של בית-המשפט-העליון שמשקר חזיתית בלב פסק הדין, - לא בנקודה שולית או בפרט שאינו מרכזי, - פשוט משקר בנוגע לעיקר ע"מ להגיע למסקנה שתמצא נוחה לו. - למה? הקירבה בין ביהמ"ש להנהלת-בתי-המשפט היא מובנת. - לא קל לשופט נפשית להתעמת עם משפחתו המורחבת זו. - הפסולת האנושית הזו מההנהלה הנכבדה יעשו מה שהם רוצים, כשהם מבינים שזה לא תקין ולא לגיטימי - ואם תפנה למוסד המשפטי שמוסמך לבקר את הדברים ואמור לתקן את הפסול והמעוות, - בג"ץ ז.א, - מסתבר שהם חברים משכבר והגישה אינה שונה לחלוטין מהנהוג בעולם התחתון, - מחליקים את מה שלא מסתדר.

אף אחד לא שם לב.

או שכן.

גיבוי

בפוסט הקודם הגדרתי את דבורה ברלינר (שהיתה נשיאת ביהמ"ש המחוזי) כמושחתת ומפני שרבים עשויים לחשב שמדובר באמירה לא מבוססת, אולי אפילו סתמית, - החלטתי להביא כאן את הדברים הבאים כדי לבסס את העובדה ולהבהיר שזה לא המצב.

- נכון שברשת יש שכותבים דברים לא בדרך הכי אחראית. ולכן הצרך בפוסט הזה.

הגשתי פעם ערעור לבית המשפט המחוזי, ברלינר ישבה שם כאם-בית-הדין. הודעת הערעור היתה מאד ארוכה, - 116 עמודים, והיו שם התבטאויות לאו דווקא מקובלות במערכת המשפטית, - זה נכון, אחת מהן מצוטטת בפוסט הקודם. ברלינר החליטה שאצטרך להגיש הודעת ערעור מחדש, - בלי הביטויים שע"פ החלטתה היו אסורים, - ושלא תעלה על 10 עמודים, - מה שכמובן בלתי אפשרי. (לביהמ"ש (השלום) בערכאה הקודמת היו הרבה מאד טעויות)

- הדיון שבו היא החליטה את זה היה ב-20 ביוני, והיא החליטה שהערעור ידחה אם לא אגיש הודעה כזאת עד ה-15 ביולי. - ב-12 ביולי הגשתי בקשה לביטול ההחלטה שקבעה שאני צריך להגיש את ההודעה מחדש. - שיהיה ברור, - היא ושני שותפיה להרכב (ג'ורג קרא ומרים סוקולוב) היו מאד שמחים לדחות את הבקשה. אבל החלטה לא נתקבלה. - בוששה לבוא. אז אחרי זמן באותו מצב הגישה התובעת בתיק בקשה לדחיית הערעור, בגלל שלפי ההחלטה המקורית אם אני לא מגיש הודעה מתוקנת עד ה-15 ביולי הערעור צריך להדחות. - ברלינר העבירה את הבקשה לתגובה שלי, - ואני כתבתי בתגובה שאני עדיין ממתין להחלטה בבקשה שלי.

- אז ברלינר כתבה שכל הבקשות יִדּוֹנוּ בדיון הבא. הדיון הבא היה קבוע ל-3 בספטמבר. - ז.א. שאז היא אמורה לקבל את ההחלטות בעניינים האלה. קצת לפני זה הגשתי עוד בקשה להקלטת הדיון הזה. אני לא רוצה להאריך כאן אבל ע"פ החוק (סעיף 68ב (א) לחוק בתי המשפט) היא חייבת לקבל את הבקשה אם אין סיבות מיוחדות שלא לקבל אותה. סיבות כאלה לא היו. - מכיון שהיא לא רצתה לקבל את הבקשה, - אבל לא יכלה לדחות אותה ע"פ החוק, - היא קבעה שגם הבקשה הזאת תִּדּוֹן בדיון עצמו, מה שכמובן לא תקין כי אז בכל מקרה לפחות החלק של הדיון שעוסק בהחלטה בעניין ההקלטה לא יוקלט. - אבל אח"כ גם בתחילת הדיון היא לא הסכימה לדון בבקשה ולא רצתה לקבל החלטה בעניינה: - היא טענה ש-"אין דיון", - (- !!!) ז.א. בזמן הדיון עצמו, - ולכן כביכול - ע"פ טענתה, - היא לא צריכה לדון בבקשה. - תאמינו או לא. - זה גם מופיע בפרוטוקול.

- "אין דיון", - ז.א. בגלל שלא הגשתי את ההודעה המתוקנת עד ל-15 ביולי. היא כמובן התעלמה גם מהבקשה שהיא בעצמה החליטה שתדון בה בדיון הזה לעניין ביטול ההחלטה שקובעת שצריך להגיש את ההודעה הזאת עד ל-15 ביולי. - אני הלכתי משם, לא הייתי מוכן להשאר באולם בכלל כשהיא לא מקבלת החלטה לגבי ההקלטה וכאשר כל מה שקורה שם לא מוקלט.

- אבל כל זה, כל מה שעד כאן, - זה רק ההקדמה, - זה רק בשביל להביא את הדבר הבא: -

- אח"כ, מאוחר יותר, אחרי חמש שנים בערך, - הגשתי ערעור אחר, בעניין אחר, שמסיבה כלשהיא הסיפור דלעיל עמד שם באיזה אפן ברקע הדברים. - גם הערעור הזה התגלגל אל ברלינר. - (ואני חושד שלא במקרה, אבל זה לא שייך לכאן) בקשתי שתפסל את עצמה, - מכיון שלא יתכן שהיא תהיה זו שתחליט אם ההתנהלות שלה שמתוארת בסיפור הראשון לגיטימית או לא, - קבילה או לא, - "תקינה" בלשון משפטית. - ההחלטה הייתה - "מטעמי יומן בית המשפט, התיק יועבר לכב' השופט נויטל, סג"נ לקביעה". תחליטו אתם, - נוכלת או לא נוכלת. - זה גם אסור ע"פ חוק, (סעיף 77א (ב) לחוק הנזכר מקדם) היא חייבת לקבל החלטה בבקשת-הפסלות ולא יכולה להתחמק ממנה, - הגשתי בקשה לביטול ההחלטה הזאת (שמצוטטת כאן) ואני לא יודע מה קרה אח"כ - ההחלטה לא הגיעה אלי מביהמ"ש, - אבל בכל מקרה, - בלי קשר לזה, - תחליטו אתם, - כאמור: - מושחתת או לא.

בריאות הנפש בהעדר רפואה מונעת

המערכת המשפטית היא מערכת כזו, וזה לא סוד, - שבה כעניין של שגרה אדם - נאשם - בתחילתו של הליך (פלילי) ידון (באמצעות עו"ד, - ז.א. עורך-הדין המייצג אותו ידון) באפשרות שיודה באשמה, - אם תסכים המדינה, התביעה, - עורכי-הדין המייצגים את המדינה המאשימה את אותו-אדם במעשים שבגינם הוא נשפט, - שהעונש בסופו-של-דבר יהיה קל דיו; ואח"כ, - אם המדינה - הפרקליטות - התביעה, - לא תסכים לעונש כזה שיהיה מספיק-קל על מנת שהנאשם יסכים גם-הוא לשאתו, - אז (!!!) במשפט שיתנהל בהמשך ישתדל אותו נאשם שקדם לכן היה מוכן להודות באשמה אם-רק-יקלו-כנדרש-בענשו להוכיח שהוא [בכלל] חף מפשע ושההודאה שהיה מוכן למסור זמן קצר יותר או ארוך יותר קדם לכן (כאמור) היא הודאת שוא.

לתשומת לב, - זה לא דבר חריג או משהוא יוצא דופן: - זה קורה כל הזמן וזה לא רק קורה כל הזמן, - זה המצב הרגיל. הכרתם של פרקליטים שעוסקים בהליכים מסוג זה, שחיים בתוך תופעות כאלו, - מטבע הדברים הולכת ונשחתת. ולא מדובר על כך שיקבלו שוחד, על תופעות מהסוג שראינו שנתגלה ("לכאורה", אם תרצו) אצל רות דוד, מדובר על כך שבלשון פשוטה נדפק להם (קצת) הראש.

אין עוד מקום שיש כ"כ הרבה אנשים סתומים למטר מרובע כמו בפרקליטות המדינה. עובדה. לא נזדמן לי לכתב את זה עד היום. אבל זאת לא רק צורת דיבור, זה ככה. זאת המציאות. - בחזרה לנושא הראשון: - זה העניין פה, - נא לתשומת לב, - כרגיל, - בתחילתו של הליך פלילי, של משפט, - מדברים על "עסקת טיעון", - ז.א. כאמור שהנאשם יאמר שהוא אמנם רצח או גנב או עשה את מה שאומרים (טוענים) שהוא עשה, - בתנאי שיסכימו שהעונש שהוא יקבל יהיה קל מספיק כדי שיסכים הנאשם (ויסכימו עורכי הדין שלו) להגיד שהוא באמת עשה את מה שטוענים כאמור שהוא עשה, (נותנים לו ענש יותר קל כדי לחסך למדינה את הזמן והכסף שצריך להוציא על המשפט כדי להוכיח שם את מה שרוצים) והמדינה מסכימה לקבל את ההודאה ובית המשפט כמעט תמיד מסכים גם הוא, - ואח"כ אם הסחר-מכר הבזוי הזה לא יסתדר והמו"מ לא יוליך להסכמה, - לפתע (כמובן שלא לפתע, זה רק in a manner of speech) הנאשם יטען שלא היה ולא נברא (בגדול) ועורכי הדין שלו במלוא הרצינות ינסו להוכיח בבית-המשפט (שגם כמובן יתייחס לדברים במלוא הרצינות) שכך באמת וכל המו"מ שהתנהל קדם היה כזה שהיה אסון אם היה מצליח.

איך אנשים יכולים לחיות בתוך כזה דבר? איך עורכי דין יכולים לדבר על "כבוד המקצוע"? - אני כתבתי פעם במסמך (הודעת ערעור) שהגשתי לבית המשפט (המחוזי בת"א) על המערכת ש-"זו מעוותת וחולה" ו-"סבור המערער כי כל שעיניו בראשו יראה את הדברים" - "אם נתוודע אליה במידה מספקת". ("אין עניינו של ההליך דכאן בביקורת על המערכת, - אלא שזו מעוותת וחולה וסבור המערער כי כל שעיניו בראשו יראה את הדברים – אם נתוודע אליה במידה מספקת") דבורה ברלינר, (המושחתת) שהייתה אז נשיאת ביהמ"ש, (המחוזי) החליטה שאסור לכתב על המערכת שהיא מעוותת וחולה. הסוף היה שהגעתי ל-10 חדשים (ועוד קצת) בכלא. - אנשים שחיים בעולם המשפט חיים בעולם מעוות, מציאות מעוותת. הכלל הראשון שם קבלת הדין, - לשים בצד את דעתך שלך, את העיניים שלך, את מה שאתה רואה, - ולקבל סטנדרטים מקובלים-שם. והסטנדרטים, כמו הדוגמא שהיא הנושא כאן בדברים-האלה, - לא דווקא בריאים. אין מי שרואה מבחוץ בלי שיעבור קדם תהליך שישחית את לבו ויהרס את הכרתו ויוכל לדווח ולהתייחס לדברים ע"פ השכל הישר כמו שהוא קיים בכל מקום. צריך לומר להגנתה של המערכת שלא קל לבנות סיפור כל כך מורכב. היא מאד רחבה והיא צריכה לתפקד. אבל בעולם הדפוק הזה קדם כל צריך לשלם מס שפתיים ולשבח את המערכת (שמעתם פעם שופט או פרקליט אומר שהמערכת לא טובה?) ורק אח"כ בא ערכה של האמת. וזה כשמדובר באנשים שלגבי חלק ניכר מהם (בהתבטאות הכי זהירה, נראה) השקר הוא לחם חוקם. - הרוח שם היא חולה, האווירה לא בריאה, - את זה הציבור צריך להבין.

- - - שמוק - - -

שי ניצן, פרקליט המדינה, - צִטֵּט, ביום 20.12.2018, בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, שעסקה כמובן במקרהו הידוע והמפורסם של רומן זדורוב ומשפטו המתמשך והמתוקשר, - את השופט יורם דנציגר, מתוך פסק הדין האחרון שניתן באותה פרשה עד היום: - (- ראה 41:24-41:52 בהקלטת התכנית. - (קישור למטה) הציטוט אינו ציטוט מדוייק ואינו מופיע בדיוק במילים אלה בפסה"ד, אם כי לעניין-תכן-הדברים אמנם אלו נאמרים ככלל)

"מדובר במקרה גבולי, כפסע, היה ביני לבין הרשעה, - וצריך צירוף מקרים נדיר ביותר כדי לקבע שזדורוב הוא לא הרוצח".

- העניין הוא, (- !!!) שניצן דלעיל אינו מטריח את עצמו לציין ולו ברמז, - ולא במלה ולא בחצי מלה, כאילו לא היו הדברים מעולם, - שהדברים שנאמרו ע"י השופט דנציגר נאמרו כאשר דנציגר לא הכיר ולא ידע דבר אודות המקרה והסיפור של "א.ק." שהובאו בפני הציבור ב-"צל של אמת", ואשר בית המשפט עצמו (בשלב מוקדם יותר במסגרת ההליכים) סרב לשמע, סרב להאזין להם וסרב להכיר. - ברור ומובן, - ולא ניתן שלא להבין, - (- ותהא דעתו של מי כאשר תהא) כי ספק שכזה היה מתרחב - במידה משמעותית ביותר, - לנוכח הסיפור האמור. זה כבר סיפור שונה לחלוטין; - העקבות הזרים מתאימים כמובן לסיפורה של בת-זוגתו הידועה של "א.ח", - ומי - בנוסף לכך, - דורך היה בתוך שלולית של דם (כשניתן לראות בתמונה שהתפרסמה ברשת לפני זמן רב) שעל מיכל ההדחה של השירותים, (ה-"ניאגרה") אם לא "א.ק." שממילא (ע"פ "צל של אמת") נתכוונה להחליף את בגדיה ונעליה בתא הסמוך?

ניצן מטעה את הציבור והצופים באפן קשה, - אם הוא מודע לכך - ניתן להגדיר זאת בלשון העם כְּ-"זְנוּת", ואם לא - זאת רשלנות, - קָשָׁה ניתן לומר.
- זה נוהג קבוע של הפרקליטות, נראה, - לציין עובדות שהן נכונות לכשעצמן, - ע"מ לצאת ידי חובה, - אבל בד בבד להטעות את קהל-הצופים-או-המאזינים (או הקוראים) כמי שאין לו אלוהים.

- זה מה יש.


(- שתי הערות נוספות: -

הראשונה, - באותה תכנית - ב-33:49-34:22 - הוא אומר - "(... -) גם קראתי עכשיו איזה שהוא מאמר, כולנו זאבי טרף, כולנו חיות... - אנחנו מתנפלים על טרף, - ... אז אני רוצה להגיד לך שאני חושב שאדם שכותב בסגנון, אגב, ... - באמת זה עצוב לי, - להסתכל על מערכת שלמה ולהגיד - "כל השוטרים", - שזה מה שכתוב שם, - "כל השוטרים", "כל הפרקליטים", "כל השופטים", - הם אנשים איומים, - זאבים, טורפים, זה בזיון ובושה, אין לי מה להגיד". - אז כל מי שמעוניין, - יכול להכנס לאתר "הארץ", - https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.6633341 - ולראות אם זה באמת מה שכתוב שם.

(- או אם לא יתאפשר לו - אותה כתבה מופיעה גם ב-"‏כל האמת על פרשת רצח תאיר ראדה ז"ל‏" - ב-Facebook)

- עוד הוא אומר - ב-47:20-47:37 - "אני מאמין, - שאם נותרה אפשרות קלושה שבקלושה, אבל יש מסה של ראיות שמראה שאדם הוא רוצח, צריך להרשיע אותו. כי השיטה שלנו בנויה על הדבר הזה, אחרת אי אפשר להרשיע כמעט אף אדם.")

https://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2019/Article-a04267aee8bc761006.htm?sCh=07437f8dd8836110&pId=885471177

מעשה בתמים ובזמן האבוד

בממלכה אחת, בתקופה שבה פני החיים לא היו מכוערים כפי שהם בימים אלה, חי מלך, ולו אף לא בן יחיד. משנדרש ליורש עצר, החליט לבקש לו כזה מבין הצעירים, הילדים, החיים בממלכתו. המלך הכריז, כי מבין כל אלה - יזכה למעמד - הילד שיצליח במשימה פשוטה אך - מטעם ריבוי המשתתפים - לא קלה. זרעי פרחים חולקו לכל ילדי הממלכה, או לכל הפחות לכל אלה שחפצו בכך וגילו עניין במשימה האמורה - תוך שהוכרז כי המתחרה שיעלה בידו לגדל את הפרחים היפים ביותר - פשוט כך ולא מסובך מזאת או מורכב יותר - יזכה למלא את מקומו של הבן אשר המלך והממלכה כלה לא זכו לו.

סיפורינו, - המוכר והידוע - בעל הסיום הטראגי, - בילד תמים - וישר - כמסתבר - נאמר יהא שמו מוריס בן-עטר. הנ"ל קבל את זרעי הפרחים, והניח כי ביושר, - וניסה - בתמימותו, - לגדלם. המלאכה לא צלחה כשניתן לצפות מטבע הדברים. אותו הטבע - כמסתבר - ובניגוד גמור לטבעו - מטבע הדברים, - לא הוכיח את עצמו. דבר לא גדל.

טרח הילד בלשכתו לילות כימים, נסה את אשר נסה, לא חסך זמנו ולא אדמה, מים, כלי הולם, או כל שהזרעים המלכותיים עשויים להדרש לו – וזולתי חרס, - לא העלה דבר במאמציו התמימים. לא ציץ ירוק ולא שרש. יאוש בלבד צמח בלבו ושרשיו הולכים ומעמיקים.

יום אחר יום, שעה אחר שעה, באין כל הבנה משום מה גורלו כזה ואפילו הדל שבפרחים אינו מציג עצמו בעציץ הזוכה לתשומת לב כה רבה, למעלה מכל שעשוי היה להעלות בדעתו כי עשוי כלי חרס שכמות לא-גדולה של אדמה בו לזכות לה.

ועדיין הדברים כשהיו. שינוי אין. קרב המועד וניצוץ של תקווה אינו מאיר.

עד שבא המועד המיוחל. או אולי לא היה מיוחל דווקא לאור הנסיבות, אבל בא. והמלך יצא מארמונו אל רחובות עירו, ואל רחובות הממלכה, - בתקווה וכוונה למצא את מבוקשו המיוחל. מבחינתו היה מיוחל בכל-אפן.

המלך רוכב, על סוסו הלבן, כדרכם של מלכים בעת ההיא, ואולי לא רק בעת ההיא, - ופמליה לצידו ומאחריו, - כמתחייב, ולצידי הדרך ילדי-ונערי-הממלכה - ובידיהם - כשתבינו מן הסתם -
עציצים.

וככל שנופל מבטו של המלך על העולה ופורח מאותם עציצים, ומן האדמה שבם, - תחת כי תסתבר שמחה מעיניו ויגיל מבטו, - כבדים פניו, ונופלים, וככל שעולה יופים - לעין הבשר והחמר, - של הפרחים ותפארת יופים של צבעיהם-הרב-גוניים, - מאפיר מבטו של המלך, וקהה, ואבל, ומחמיר סברו וסר האור מפניו, השמחים דווקא - קלות, בימים כתיקונם.

ותמהים יועציו ושריו, ושאר עושי-דברו המתנהלים לצידו באין-אמר, אך שומרים הם על שתיקתם, ואינם רואים להפריע את המלך משדעתו-נתונה-לו.

עד כי לאחר זמן לא-מועט, - בפאתי רחוב נשכח בגיא העניינים המקומיים, - מבחינים הם ממרחק דווקא בגיבור סיפורינו, אוחז כלי בידו ככולם, - אלא שלא דבר מבצבץ בו, - חום גון-האדמה, וחום גון-החרס מחוץ אשר בו תעמד. לא ירק ולא צבע.

ושוב, - לתמיהת הפמליה - מאושש מבטו של המלך, - וחיים מעט נוצקים בפניו, - וראשו לא עוד נפול כמקדם, וזיק של תקווה הולך - לאיטו - וקונה שבת - בלב המלך היודע צער עמוק וחשכה שרמז-יאוש-בה.

והגיעו עדי המקום. והילד - ילדינו - מבטו בארץ והגיגיו הגיגי-מוות, אף לא הבחין בשיירה המלכותית הנעצרת נוכח פניו, והמלך פונה אליו ויאמר: "משום מה שומם שתאחז בידך?", ותשובה אַין.

ושוב פנה המלך, ודוממים אנשיו, ושוקטים סוסיהם, - "משום מה? התשמע?".

ועדיין דממה.

וירד המלך מן האוכף ומעל סוסו, וניגש אל הצעיר העומד דומם, ובקש לשאלו בשלישית שאלה שהתשובה בעניינה - ביסודה ידועה לו, - אלא שבקש לוודא - כמובן, - בשל ובגלל חשיבות העניין.

ושלח את ידו ונגע - קלות, - בכתפו של זה, ובא לפצות פיו ולשאול כמקדם - כיצד ומשום-מה השממה, - ולא השלים דברו. צנח הילד ומת. קרס ארצה כבובת-עץ. שכן - כידוע לכם - זרעים שבושלו חולקו לכל. ודבר לא עשוי היה לנבט מהם. והשלים היאוש מלאכתו והשחור מלכותו, ויבש לב התם ואזלו החיים, - וְהַאַיִן נחל מקומם ללילות וימים.
ונבהיר - לו היו ילדים ישרים, לו נפגש זה המת בכאלה-דומים, - והבין כי לא-בו-המום, וחי - ושמח בחיים.
אלא ש - לב כלם לב כלבים. ולכן - "משכך" - צמחו הפרחים. וְהַבֵן לא הבין כי חייו חי הוא יום יום בין סומים ונוכלים.

ולכן, - עד חצות טורח היה בכתיבת פסקי-דין. ומקדיש זמן סביר בתום לב - כך נראה - בראיית הצרכים.

ובסדום מת צדיק, - כך ניתן להניח, - והשמש כקדם - גם בא גם זורח.

אמון-הציבור בבתי-המשפט והקרקע תחתיו

בערב יום העצמאות, יום ד' 11 במאי 2016, התפרסם ראיון עם ארבעה נשיאים לשעבר של בית-המשפט העליון במוסף עצמאות מיוחד של עיתון ידיעות אחרונות. (עמ' 2-6 שם) לא קראתי, נכון לעת פירסום דברים אלה, - אבל אעפ"כ מצאתי שם את הדברים הבאים: (הכתבה של טובה צימוקי ואמירה לם, עמ' 6)

- "בטח ראיתם את הסדרה "צל של אמת" של ערוץ 8 (הוט), שעסקה ברצח תאיר ראדה, או שמעתם עליה.
ברק: "לא ראיתי".
גרוניס: "שמעתי אבל לא ראיתי".
שמגר: "לא".
ביניש: "אני בכוונה לא ראיתי".".

אמונה עיוורת. - אמונה עיוורת אינה אמונה.

דבקות במה?

מסתבר כי פורסם מסמך של הפרקליטות הבא להצדיק את הרשעת זדורוב.

https://docs.google.com/document/d/1hOyF6aGM1s2LBaXqas-qLeqw37MPKebwn4Xg30-meVA/edit?pref=2&pli=1

ראשית: "שני שופטי הרוב הבהירו שהם בכלל לא התלבטו וזה אפילו לא מקרה גבולי. שופט המיעוט כתב שהאפשרות שזדורוב הורשע על לא עוול בכפו 'מחייבת התרחשות של סדרת צירופי מקרים נדירה', ולכן הוא התלבט מאוד וכמעט הרשיע, אבל בסוף החליט לזכות.". - אם יסתבר באחריתו של דבר שהמדובר אמנם בהרשעת-שוא, - יְלָמְדוּ דברים אלה - דוקא הם, - דברים חמורים על מערכת המשפט.

סעיף 1, - "זדורוב התוודה על הרצח בפני מדובב בתא המעצר באופן מפורט ועקבי שיורד לפרטים".

ע"פ פירסומים בעיתונות משנת 2009 מדובב אחר מזה שבעניינו של זדורוב ספר שמדובבו של זדורוב התוודה בפניו שהוא חף מפשע. הנ"ל, המכונה ד', ספר ע"פ הכתבה: "המדובב, המכונה ארתור, אמר לד': 'ביני ובינך, הוא חף מפשע. קיבלתי מהם הרבה. אם לא אני, אין להם תיק בכלל'.", "על פי העדות אמר ארתור לד': 'הוא אמר לי אני זה שתפר אותו. אם לא אני, אין להם תיק בכלל. אמרתי לו מה הכוונה שלך? והוא אמר אני זה שתדרכתי אותו במה להודות ואיך להודות, ולהביא אותו למצב שכן יודה. אבל אני משביע אותך שאתה לא מספר לאף אחד, ביני ובינך, הוא חף מפשע'.", "ד' המשיך וסיפר 'שאלתי אותו איך יש לך מצפון לעשות את זה? והוא ענה: קיבלתי מהם הרבה. אני לא יכול לעשות טעות עכשיו, אבל אם לא אני אין להם תיק בכלל. אני מרחם עליו. קשה לי עם זה שהוא חף מפשע ונכנס למאסר עולם'.", "לדברי העד ד', המדובב ארתור סיפר לו כי צוות החקירה ביקש ממנו ללחוץ כמה שיותר על זדורוב ולהכניס לו כמה שיותר מלים לפה ולעמוד על המניע שהילדים הציקו לו וקללו אותו", "לדבריו, המדובב שיתף אותו בסודו הגדול כיוון שארתור הוא 'לא בן אדם שיש לו ראש כמוני או כמוך. הוא לא יכול לשתוק על משהו מסיבה אחת שהכדורים שהוא אוכל לא יתנו לאדם כזה לשתוק'". כתבה נוספת מספרת את סיפור הדרך שבה הגיעה עוה"ד אל המדובב.

מדובב נוסף שאמור היה להעיד על אותם הדברים חזר בו לאחר שהביע חשש להשלכות. "המדובב, שבעבר ריצה עונש מאסר בתא הסמוך לתאו של 'ארתור', יצר קשר עם עו"ד גליל שפיגל, ובשיחה שהתקיימה ביניהם ביוני האחרון, סיפר לה כי 'ארתור' התוודה לפניו ואמר: 'זה תיק חארטה. הוא חף מפשע. אני השתמשתי איתו בשיטת דיבוב מסוימת, הדרכתי אותו למסור הודאה. קיבלתי אינפורמציה על התיק, סובבתי אותו איך שרציתי'.", "מאוחר יותר אמרה ל-ynet [עוה"ד שפיגל] כי כשהגיעה להכין אותו לעדות, שמעה ממנו דברים שהדהימו אותה. 'הוא ממש התנצל לפניי, אך אמר שלא יוכל להעיד...'", - "בדיון שהתקיים מול ממלא מקום נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט יצחק כהן, והשופטים חיים גלפז ואסתר הלמן, הודיע העד: 'אני רוצה לעזור בסיפור הזה, אבל יש דברים שאני לא יכול להגיד'". - "בשלב מאוחר יותר, הסביר: 'אני צריך לקחת בחשבון את עצמי, שיש לי ארבעה ילדים ושליש של שש שנים, או את רומן זדורוב. אני חייב לחשוב על עצמי ואני לא יכול להעיד'". - "בהמשך, התרצה המדובב והחליט לאשר את הדברים שאמר לשפיגל בשיחה ביניהם. כשנשאל האם אמר שהמדובב "ארתור" טען כי זדורוב חף מפשע, השיב "לא אפרט, אך התשובה היא כן'.".

בכתבה נוספת מסופר כי - "לטענת שפיגל, [- עורכת-דינו של זדורוב, אז] מדובבים שפנו אליה אמרו כי 'ארתור', האסיר המדובב בפניו התוודה רומן זדורוב שרצח את הנערה תאיר ראדה, זוכה לטובות הנאה מהמשטרה בכדי שלא יחזור בו מעדותו", וכי - "...מדובב בשם י"ד פנה אליה [אל עורכת-הדין שפיגל] וסיפר על ההטבות שלהן זוכה 'ארתור', הטבות שלטענתו ניתנו מחשש ש'יפוצץ את התיק' של חקירת רצח תאיר ראדה".

סעיף 5, - "זדורוב הכיר הרבה מאוד פרטים אודות זירת הרצח, שמי שאינו הרוצח לא יכול היה לדעת אותם". הדברים ממקדם רלוונטיים גם לענין זה.

בפרט: סעיף 5 ז', - "הוא ידע לומר שתאיר לא הותקפה מינית, והתעקש לא להודות בכך לכל אורך חקירותיו". - ככל שעולה מששודר במסגרת "צל של אמת", - מצב הדברים הוא הפוך. - (!) הוא חזר והתייחס לכך שלא אנס את המנוחה, - מתוך חשש ברור שהוא עשוי להיות מואשם בכך. - המצב הוא לכאורה שבנקודה זו קיים קושי לעניין עצם העובדה שהפרקליטות מבקשת לטעון את המצוטט לעיל כאמור.

סעיף 7, - "בזירת הרצח לא היתה ראייה אחת אפילו שקושרת מישהו מהמורים או התלמידים לרצח, והשומר מעיד שלא נכנס אדם זר לביה"ס, מה שמחזק את המסקנה שהרוצח הוא אדם שהכיר את ביה"ס". - ראשית, - אף אחד מהמורים או התלמידים לא רצח את תאיר. למה לבלבל עם עובדות לא רלוונטיות? - שנית, - שוב ע"פ "צל של אמת", - אחת הנערות (דאז) ספרה שראתה בחדר השירותים דמות אשר אם-אינני-טועה תואמת את תאורו של א.ח. באשר לאופן התחפשותה של זוגתו-דאז, - הרוצחת קרוב לודאי. - מכיון שהמדובר במי שלבשה בגד כְּשֶׁל תלמידה במקום, סביר שהטעתה את השומר בכך, - ולדברי העדה הרלוונטית תאמה התנהגותה החריגה-במקצת את סיפור המעשה של א.ח. ואת אופיה וכוונותיה של זוגתו בהתאם לכך. בנוסף, - א.ק. הכירה את בית הספר, - היא למדה שם קדם לכן, ע"פ דבריה היא בראיון לאיילה חסון בערוץ 10.

לחלק השני באותו מסמך: ("עובדות האמת")

סעיף 2, - "השופטים במחוזי ושופטי הרוב בעליון קבעו שהשאלה מה סוג הלהב של הסכין היא לא שאלה חשובה בתיק הזה". אופייני לפרקליטות ולראש הסתום דְשָׁם. - אולי שאלה חשובה, אולי לא שאלה חשובה. אבל למה קבעו מה שקבעו? זאת הנקודה ולכך אין התייחסות. (על פניה, ולמעלה מכך לכאורה, השאלה דוקא חשובה, האם מישהו מניח שזדורוב רצח את זאדה בסכין אחד ואח"כ חתך עובר אורח את הגופה בסכין אחר? או כי השתמש זדורוב בסכין אחד ואח"כ שלף סכין נוסף בלא-כל-התייחסות-לצורך-הבהיר-לעזב-את-המקום-במהירות ופגע בנרצחת בו גם כן? אם זדורוב הוא הרוצח, בהיר לכאורה כי יש להניח כי לא נעשה שימוש אלא בסכין אחד. אם נרצחה הנערה ע"י רוצחת צמאת-דם ומשובשת-בדעתה יתכן והכינה זו יותר מסכין אחת; - גם אז אין הדבר סביר, וגם אין סיבה להניח כן.)

סעיף 3, - "כל 6 השופטים במחוזי ובעליון, כולל שופט המיעוט שזיכה, קבעו שההודאות נמסרו מרצונו החופשי של זדורוב ומבלי שהופעל עליו לחץ חיצוני פסול". - שוב, - את מי זה מעניין מה קבעו השופטים? השאלה למה, - ולכך צריך להתייחס.

- "כל החקירות וכן ההתוודות בפני המדובב הוקלטו, וצפייה בקלטות מעלה שאין שום ראיה שהחוקרים רמזו לו על ממצאי הזירה. זדורוב כלל לא טוען שהשתילו את הפרטים בחקירות, אלא כי ניחש אותם באופן לוגי לאחר שניסה 'לחשוב כמו רוצח'". - לא מדובר על כך שהחוקרים רמזו לו במתכוון דווקא - ככל שהבנתי, - אלא על כך שאפשרו לו להבין בשוגג. למעלה מכך, כְּשֶׁדֻבָּר קדם, - ניתן היה להבין שדווקא המדובב הוא שֶׁיִדֵּעַ את זדורוב, ולאו דוקא בידיעת המשטרה. - לעניין האמירה כי טען שנחש את הפרטים כאמור לעיל, - מצבו המנטלי של זדורוב בתקופה שבה מסר את הודאתו היה כזה שעשוי היה שלא להיות מודע דווקא לשנמסרו לו הפרטים הרלוונטיים מעם המדובב ונודעו לו ממנו. - הוא לא בהכרח צריך היה להיות ער למקור הדברים כשנמסרו לו, - אם נמסרו, - ובמצב כזה שבו לא ברור לו עצמו מנין הדברים סביר, - דומה, - כי בצר לו ינסה להעלות הסברים ע"מ להשיב הן לעצמו והן לאחרים. זדורוב אינו אדם מבריק ולא פקח או חכם במידה יוצאת דפן וסביר כי הסבריו ימצאו - בהתאם, - יתכן אפילו בנאליים בהתאם לנסיבות.

סעיף 5, - "טענה: מומחה של ההגנה קבע שהסימנים על מכנסיה של תאיר כלל לא היו טביעות נעל. האמת: כל השופטים דחו את קביעתו של המומחה וקבעו שאכן מדובר בטביעת נעל.". - א. ה-"טענה" לא בדיוק סותרת את ה-"אמת". נא לתשומת לב הפרקליטים. ב. - המדובר פחות-או-יותר במומחה מס' 1 בעולם. אז שוב, - השאלה לא מה אמרו השופטים, אם זדורוב חף מפשע אף אחד מהם לא יֵצֵא טוב, - אין ספק, - השאלה היא מה הביא את אותם שופטים לאותן מסקנות. - מי שמקבל באופן עוור דברים רק משום ששופטים סמכו עליו ידיהם זכה בספק למותר האדם. - אין הסברים לגופו של עניין.

סעיף 7, - "הרצח התרחש מהר מאוד, כנראה תוך כדי מאבק, וזדורוב מודאג מאיזו 'תקלה' שתסבך אותו ומכך שבכל רגע יכולה תלמידה להיכנס לשירותים". - נכון מאד, - אם באמת זדורוב הוא הרוצח, - אז למה הוא רצח אותה?

סעיף 8, - "טענה: שלושה נערים שהיו בקצרין נסעו במונית ואחד אמר "מה עשיתי". מצאו אצלם חולצה עם דם. הוא בטח הרוצח. האמת: המשטרה איתרה את הנערים, ולאחר שנחקרו נשללה לחלוטין מעורבותם. לא נמצאה כל חולצה מוכתמת בדם.". מה זה קשור? הם לא הרוצחים. אין בעיה.

סעיף 9, -  "טענה: לזדורוב לא היה מניע לרצוח את תאיר ראדה, בעוד החברות שלה היו מסוכסכות איתה". שוב, - מסיטים את תשומת הלב, - חברות שהיו מסוכסכות איתה אולי לא התאבלו מרה על מותה, אבל לא בהן דברים אמורים.

- "לא חייבים להוכיח מניע כדי להרשיע אדם בעבירה", - נא לתשומת לב. - זה ראש דפוק של משפטנים. יכול להיות שֶׁקָיָים דִּין כזה, - את מי זה מעניין? השאלה היא לענין המציאות, - (- !) עד-כמה האשמה אמנם מסתברת מן הבחינה ההגיונית? - זה לא דבר שתלוי בחוקים ופסיקות של בתי-משפט.

- "מניע אפשרי נוסף שהעלה אחד השופטים היה 'אין מניע' שקשה לנו להבין אותו, ונובע מהרצון שלו 'לחוש את ההרגשה' של הרצח, מה שמתיישב עם החיפוש שלו אחרי סרטי 'סנאף'". - כמה נפלא! - "אין מניע" כמניע.

- אף עבריין לא ימלט ממיצוי הדין.

קיימים מקרים כאלה, אבל הם נדירים ביותר, - והדעת נותנת, - באפן טבעי, - שצריך יהיה לעמד במקביל על מאפיינים מתאימים של הנאשם ע"מ להשתכנע בסבירות הרעיון. אני לא חושב ששופט צריך להיות רחוק מאד ממטומטם כדי להעלות אותו באפן סתמי.

סעיף 11, - "כל השופטים, כולל שופט המיעוט, מסכימים שכדי להרשיע לא חייבים לפתור כל חידה ולענות על כל שאלה שנשארה. לא חייבים להרכיב את כל הפאזל, מספיק שמי שמתבונן בפאזל מרחוק יוכל לקבוע בוודאות: אני רואה בית, אני רואה עץ, אני רואה שמיים. לא צריך שהפאזל יהיה שלם, צריך שהוא ייתן תמונה מספקת.". מקובל. - נכון. השאלה היא עד כמה השופטים אחראיים ועד כמה הם באמת רואים בית או עץ, או שמים, - או - שהם מְעַיְינִים בַּפְּסִיקָה ושם כתוב שהם רואים בית או עץ, - או אולי שמים, - ואז גם אם הם לא בדיוק דומים לרוברט רדפורד, - מי הם שישברו לה את המלה?

- ולסיכום,  - דבר אחד נראה שאפשר לומר בודאות, - אם אחרי פרסום המסמך הזה יסתבר שרומן זדורוב חף מפשע, - לא רק זכאי מחמת-הספק אלא חף מפשע בבירור, - שי ניצן צריך להתפטר.

- פחות טכנוקרט אחד.

עוד על ורדה אלשיך (ואמונה בנציב התלונות על שופטים ויחסה אל המערכת מעם חוף מבטחים בדיעבד)

- ב-"ידיעות אחרונות", - מוסף "7 ימים", ביום 20.12.13 - נתפרסם ראיון - אוהד למדי, - ניתן לומר - ובאפן מוזר מעט אולי, - סובייקטיבית לכל הפחות - עם השופטת לשעבר הנזכרת לעיל. (עמ' 18-26 שם)

לעניין ביקור הבית בביתה של רחל סופר-סייג אומרת אלשיך שם: "אם הייתי צריכה לעשות 'ביקור בית' גם היום, הייתי עושה אותו שוב ובדיוק באותה הדרך". (עמ' 24, טור 2)

השיקול של שרת-המשפטים לאותו עניין, בזמנו, - אינו נראה בלתי סביר דווקא, (שלא כשיקול של קודמה לעניין הקודם לו) אבל בהתחשב באמירה הנ"ל, - גם אם אין להאשימה שכן עובדה זאת לא עמדה מולה בזמן-אמת אז, - נראה שניתן לומר ששגתה בבחירתה שלא לפעול כנגד אלשיך.

 נציב תלונות השופטים כידוע מצא את התלונה מוצדקת באותו עניין, (על אף שתלונות נוספות של סייג-סופר לא נמצאו מוצדקות) אבל את השופטת-לשעבר זה לא מעניין.

בהמשך אומרת אלשיך - גם על אותו עניין - "אז עשו את הגברת רחל סופר – פושטת רגל שלא משלמת כבר שמונה שנים אף אגורה מכיסה, וההדגשה על המילה מכיסה, על חשבון החובות שלה לנושים – צדיקה. והשופטת – היא ה'פושעת' האמיתית.". - מישהו עשה את הגברת הנ"ל צדיקה? - ממש לא. - ככל הזכור לכותב שורות אלו. חוץ מעורך-הדין הפרטי שלה, כמובן. זה מובן. אבל ההתנהלות של השופטת לא נמצאה לגיטימית. נוח לאלשיך לעוות את האמת כמופיע לעיל, וגם זה מעיד על אופיה, נראה שבהכרח.

להתרשמות הכותב כאן גם לא אלשיך נהגה כשנהגה מתוך דאגה לנושים, אלא מכיון שנפגעו ריגשותיה-הפרטיים עקב האופן המתמשך בו הצליחה סייג-סופר כמסתבר להתל בה ובמערכת; - אבל אני (כמובן) לא הייתי שם.

גם בהתייחס למקרה הראשון, - מתקופתו של נאמן, - בנוגע לפרוטוקול שֶׁשׁוּנָּה וצורף לתלונה כנגד עו"ד ארגז, - אומרת אלשיך "מה שקרה שם היה הכי לגיטימי". (עמ' 22 טור אחרון)

 - ובהמשך - "עד היום לא ירדתי לכוונתו של הנציב". - ועדיין אחרי כן, - בתשובה ל-"בדיעבד את מצטערת?": - "לא! עשיתי מה שכל שופט צריך לעשות. ערכתי פרוטוקול כדי שהוא לא ייצא עקום ושהדברים שהוספו ישקפו את מה שקרה באמת ואת התרשמותי. אלו דברים שאולי מישהו יכול להגיד שהם מיותרים, אבל אני ראיתי אותם כחשובים. אף אחד לא יכול להחליף את שיקול הדעת השיפוטי שלי ואת דרך התנסחותי. ערכאת הערעור יכולה להעמידני על טעותי, אבל לא לשכת עורכי הדין ולא הנציב.". ראשית, - בזמן-אמת, - לא נשמעה כל טענה מפי אלשיך כאילו לא נמצא פגם בהתנהלותה וכאילו אין פגם במעשה שבגינו "נשפך דמה" - כביטוי שנשמע אז או מעט מאוחר יותר - בתקשורת ובפומבי. ואין צרך באינטליגנציה חריגה או בחכמה יוצאת דופן כדי להבין משום מה. ואילו נהגה אחרת וטענה אז את שמבקשת היא לטעון בראיון כאן נראה שמסתיימים היו הדברים אחרת. עשוי להיות מעניין ביותר להכיר את תשובת אלשיך לתלונה בפני אליעזר גולדברג, - נציב התלונות דאז, - ולהשוותה לדברים הנאמרים על ידה כשאינה עוד שופטת ומחוץ להישג ידה של הנציבות. - שנית, - "ערכאת הערעור יכולה להעמידני על טעותי, אבל לא לשכת עורכי הדין ולא הנציב".

לשכת-עורכי-הדין לא, אבל לא הנציב?

ומה על המכתב הידוע של נשיא ביהמ"ש העליון שצורף כידוע לתיקה של הקדושה-המעונה העונה לשם ורדה אלשיך? אותו שכחה זו לגמרי בראיון הזה ובדברים האלה. גם הוא לא יודע מה שהוא מדבר?

האם הייתה מעזה השופטת-לשעבר להתייחס בביטול כמו בדבריה בראיון להאשמות נגדה גם במועד שבו עמדו הדברים על הפרק והייתה עדיין שופטת? בפרט לנוכח הביטול המשתמע מכך של שנכתב בעניינה ע"י הנציב וע"י הנשיא הנוכחי של ביהמ"ש העליון? - ואפילו במועד עריכת הראיון - אילולא פרשה, ואילו נשאה עדיין במשרתה דמקדם - הייתה מעזה להשמיע את הדברים? בהיר לכאורה, שלא.



גם קדם לכן, בהתייחסותה לפרשה, מנסה אלשיך להגן על עצמה: "גם על פי החוק, שופט יכול לתקן פרוטוקול או פליטת קולמוס או החסרה או השמטה בתוך 21 יום בלי אפילו לקבל את תגובת הצד שכנגד". (עמ' 24 טור 1) נכון, אבל תופיע החלטה בתיק בית-המשפט המלמדת ומעידה שהתיקון בוצע. זה דבר אחר. אלשיך לא מבינה את זה? היא מבינה, אבל מניחה, מן הסתם, שהקוראים - ברובם - לא.

- אמון הציבור בבתי המשפט ודרך ההיגיון בלב משכיל -

בפסק-דין מיום 22 במאי 1991, - בתיק ביהמ"ש העליון בג"ץ 305/89 - שמחה ניר, עו"ד נ' בית משפט השלום (תעבורה) למחוז חיפה ולשכת עורכי הדין בישראל, - אומר שופט בשם גבריאל בך:

"אם יאמר עורך הדין, כי בדעתו לערוך הקלטה, שכן מצפה הוא, על סמך ניסיון העבר, לאי-דיוקים בניהול הפרוטוקול, וכי רוצה הוא להכין מראש ראיה, שבעזרתה יוכל לתקוף את מהימנות הפרוטוקול, אזי ניתן לראות בכך התנהגות בלתי מנומסת מצד עורך הדין ואף משום התגרות בבית המשפט, ובנסיבות כאלה אין לראות פגם באי-מתן היתר". (להקלטת הדיון, ז.א.)

(סעיף 5 בדבריו שם)